מדינת ישראל נ' קוסטוב

גזר דין

הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, שימוש ברכב ללא פוליסת ברת תוקף ושימוש ברישיון נהיגה מזויף.

על פי עובדות כתב האישום אשר לא היו במחלוקת, נהג הנאשם ביום 17.7.10 בסמוך לשעה 09:40 ברכב פרטי, נעצר לביקורת על ידי אנשי המשטרה ואז התברר כי הוא אוחז ברישיון נהיגה מזויף ואילו רישיון הנהיגה שלו פקע עוד בחודש ספטמבר 2003.

המחלוקת בין הצדדים הייתה באשר לכשירותו של הנאשם מבחינה נפשית, כאשר לא היה חולק, גם מצד ראיות התביעה, כי הנאשם סובל ממחלת נפש קשה והיא סכיזופרניה פרנואידית. ביהמ"ש שמע ראיות לעניין זה. המומחה מטעם המאשימה, הפסיכיאטר המחוזי העיד בפני ביהמ"ש, הגיש חוו"ד מפורטת בעניינו של הנאשם, כמו כן הוגשו מסמכים רפואיים נוספים והעיד גם מומחה פסיכיאטר מטעם ההגנה. בסופו של דבר קבע ביהמ"ש כי הוא מאמץ את מסקנותיו של הפסיכיאטר המחוזי וזאת בשל העובדה שביהמ"ש שלל קשר סיבתי בין המחלה ממנה סובל הנאשם שעליה כאמור אין מחלוקת, לבין ביצוע העבירה.

ביהמ"ש קבע כי לא עומדת לנאשם ההגנה הקבועה בחוק והסייג לאחריות פלילית הקבועה בסעיף 34 לחוק העונשין באשר הנאשם הבין את הפסול שבמעשיהו והייתה לו יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה.

משנקבעה אחריותו של הנאשם נקבע התיק לשמיעת טיעונים לעונש, שמעתי היום את טיעוני הצדדים לעונש כאשר ב"כ המאשימה עומד על השתת מאסר בפועל על הנאשם וזאת בין יתר מרכיבי הענישה שהוא מבקש כי ביהמ"ש יטיל על הנאשם ואילו ב"כ הנאשם, אשר טען עבור שולחו כל אשר היה ניתן לטעון, עמד על מחלתו הקשה של הנאשם, על נסיבות חייו הקשות וכן על עברו של הנאשם וביקש להימנע מהשתת מאסר בפועל על הנאשם.

בין באי כוח הצדדים התגלעה מחלוקת ביחס לאפשרות להפעיל מאסר מותנה שהוטל על הנאשם במסגרת תיק פלילי 3478/12/08 (ביהמ"ש שלום חיפה), גז"ד מיום 5.4.09. ב"כ המאשימה סבור כי המאסר המותנה נשוא גזה"ד ניתן להפעלה בתיק זה ועתר להפעלתו. לגישתו מדובר בעניין טכני והעובדה שביהמ"ש השלום נתן את גזה"ד אינה מפקיעה את סמכותו של ביהמ"ש זה להפעילו שכן, מדובר גם במקרה דנן באותה מהות, קרי בשימוש במסמך מזויף, במקרה דנן, רישיון נהיגה ואילו במקרה שנדון בביהמ"ש השלום עשה הנאשם שימוש במסמכים מזויפים.

ב"כ הנאשם חולק על כך וסבור כי ביהמ"ש אינו יכול להכליל את המאסר המותנה והציג שורה של טיעונים, בין היתר הטענה שהעבירה הנוכחית היא קלה יותר ואין זה סביר כי עבירה קלה יותר, עונש מאסר בתיק של עבירה זיוף שהעונש בצידה הקבוע בחוק הוא 5 שנים (ראה סעיף 420 אליו הפנה ב"כ הנאשם).

טרם שאגזור את גזה"ד ראוי שאתייחס למחלוקת זה שכן עניין זה טעון הכרעה ויש לו השלכה לעניין העונש שיושת על הנאשם.

סעיף 55 לחוק העונשין, התשל"ז, 1977 קובע כדלקמן:

"א.מי שנדון למאסר על תנאי והורשע בשל עבירה נוספת, יצווה ביהמ"ש על הפעלת מאסר על תנאי.

ב....

ג.צו לפי סעיף זה יינתן מאת בית משפט שירשיע את הנידון בשל העבירה הנוספת, והוא יכול להינתן מכל שופט של אותו בית משפט. "

מלשון הוראת החוק, המילים "אותו בית משפט" ברי כי ביהמ"ש המוסמך להפעיל את המאסר המותנה חייב להיות אותו בית משפט שהטיל אותו קרי במקרה שלנו, ביהמ"ש שלום. הואיל וביהמ"ש זה הינו ביהמ"ש לתעבורה, טריבונל מקצועי ונפרד בביהמ"ש השלום, אשר לו החוק מייחד סמכויות נפרדות בפקודת התעבורה, אין המדובר "באותו בית משפט" כמשמעות דיבור זה בסעיף 55 לחוק העונשין ומכאן שביהמ"ש זה אינו מוסמך להפעיל את המאסר המותנה.

משהגעתי למסקנה זו מתייתר הצורך לדון ביתר הטענות שהעלה הסנגור.

באשר לעברו של הנאשם, מדובר בנאשם יליד 1956, אשר הוציא רישיון נהיגה בשנת 1993, רישיון הנהיגה שלו פקע בשנת 2003. לחובתו 50 הרשעות קודמות, הרשעה אחרונה משנת 2011. ביניהן עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה, נהיגה ללא ביטוח ונהיגה כשרישיון הנהיגה פקע מעל יותר ל-6 חודשים. כמו כן לחובתו של הנאשם הרשעות פליליות בעבירות מרמה בנסיבות מחמירות, התחזות כאדם אחר בניסיון להונות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וזיוף בנסיבות מחמירות.

מהראיות שבאו בפני ביהמ"ש עלתה תמונה של אדם הסובל ממחלת נפש קשה אותה תיארתי לעיל. עקב מחלה זו, מצבו הנפשי של הנאשם אינו יציב, מדובר בהפרעה נפשית נרחבת, כאשר המחלה מתפרצת היא פוגעת קשות בבוחן השיפוט של הנאשם ומקרינה על כל תחומי חייו. הנאשם סובל מהזיות שמיעה, שומע קולות, לעת הזאת הנאשם נמצא במסגרת טיפול רפואית ואף נוטל תרופות על מנת להילחם במחלה ממנה סובל. הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר ברגמן לא חלק על מצבו הנפשי של הנאשם והדגיש כי אכן הנאשם אושפז, מצבו הנפשי התדרדר, הוא סבל מהפרעות שינה, נמצא משנת 2010 בטיפול ומעקב במרפאה לבריאות ונפש טירת הכרמל. עוד הוסיף וציין כי אמו ואחיו של הנאשם סובלים אף הם ממחלת נפש ממושכת.

בבואו של ביהמ"ש לגזור את דינו של הנאשם לא יוכל ביהמ"ש להתעלם מכך שמדובר בנאשם הסובל ממחלת נפש קשה שאך כפסע היה בין קביעה שהנאשם לא יכל להימנע מביצוע העבירה ובעניין זה אני מפנה להכרעת הדין המפורטת שניתנה בתיק ולחוות הדעת של שני הפסיכיאטרים. אומנם נקבע על ידי ביהמ"ש כי אין קשר סיבתי בין ההפרעה הנפשית לבין ביצוע המעשים אך ההפרעה קיימת, היא מתפרצת מדי פעם ופוגעת קשות בנאשם והדבר בא לידי ביטוי כפי שציינתי לעיל במגוון רחב של תחומי חייו של הנאשם. לא ניתן להתעלם מכך. נתון זה חייב להילקח בחשבון בבואו של ביהמ"ש להעניש את הנאשם.

עם זאת, ביהמ"ש מוצא לנכון להזהיר את הנאשם כי הגם שלא ימצה עם הנאשם את הדין בזו הפעם, עליו להימנע מביצוע עבירות ולהשתמש במחלה שכן הנאשם עלול להימצא בסיכון של מאסר בפועל.

על כל אלה יש להוסיף את נסיבות חייו הקשות של הנאשם המתגורר בגפו, אביו אותו שכל לאחרונה, במהלך המשפט, אמו אשר נמצאת במצב קשה ביותר, סובלת מדיכאון, אינה מסוגלת לטפל בעצמה, מתהלכת בעזרת מקל ותמיכה של אדם נוסף, זקוקה לעזרה בפעולות פשוטות יום-יומיות. כמו כן, אחיו של הנאשם שאף הוא לעת הזאת חלה במחלת הסרטן.