מדינת ישראל נ' קון(עציר)

החלטה

1.זוהי בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן : "חוק המעצרים").

2. כנגד המשיב, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של התנהגות פרועה במקום ציבורי, עבירה לפי סעיף 216 (א) (1) לחוק העונשין ותקיפה הגורמת חבלה ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

3. על פי האמור בכתב האישום, בתאריך 16.04.2010 (בטעות סופר ככל הנראה נכתב בכתב האישום 16.03.2010), הגיע המשיב ביחד עם אחר לבית עסק באילת ומחוצה לו, התנהג באופן פרוע במקום ציבורי, בכך שצעק וקילל, בהמשך עת הוצא מהחנות, ירק לכיוון החנות, הפריע לרוכשים במקום ועוברי דרך כשהוא אף פותח דלתות רכבי לקוחות במקום.

במעמד האמור ועת הגיע למקום בעליו של בית העסק [להלן: "המתלונן"] תקפו המשיב, בכך שלאחר שהתבקש לעזוב ולחדול ממעשיו, ירק לעברו ובהמשך לכך היכה בו באמצעות מקל מטאטא בפרק ידו הימנית ולמתלונן נגרמה חבלה של ממש בדמות נפיחות וקילוף עור בפרק ידו הימנית.

4.ב"כ המשיב טוען להיעדר ראיות לכאורה. ביחס לסעיף החיקוק הראשון, התנהגות פרועה במקום ציבורי, טוען כי יסודות העבירה אינם ברורים והדבר לא ראוי ולא חוקי. ביחס לסעיף החיקוק השני, טוען להעדר ראיות לכאורה וזאת בשים לב להעדר זיהוי של המשיב, לטענתו, מקום שהיו במקום שניים ואין זיהוי לטענתו של משיב ספציפי זה.

5.בהליך זה שמכח סעיף 21 לחוק המעצרים, אין בית המשפט מכריע בדין אם לחייב נאשם או לזכותו, ואין להידרש לבקשה למעצר כמו שהייתה הכרעת דין. השאלה הינה קיומו של פוטנציאל הרשעתי, בראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יוביל לראיות אשר מבססות אשמה מעל לכל ספק סביר. ראה בש"פ 6187/95, מ"י נ' סלימאן אלעביד (1995), לא פורסם, בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל פד' נ (2) 133, בש"פ 825/08 מדינת ישראל נ' מוחמד דחלה פד' נב (1) 625.

6.בחינת חומר החקירה באספקלריה של המבחנים האמורים מביאה למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה לשתי העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום.

7.ביחס לעבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי, אכן מדובר בסעיף אשר אינו כולל הגדרה ברורה של יסודות העבירה, ואולם טענתו של ב"כ המשיב יפה היתה במקרים גבוליים ואיני מוצא כי מקרה זה הוא מקרה גבולי.

ההתנהגות המתוארת לעיל כפי שעולה בכתב האישום ואשר לגביה קיימות ראיות לכאורה, היא התנהגות אשר נמצאת באופן מובהק בתוככי ההגדרה של התנהגות פרועה במקום ציבורי.

מובן כי טענות המשיב בעניין זה שמורות לו בתיק העיקרי, אך בשלב זה של בחינת קיומן של ראיות לכאורה, יש לומר כי קיימות ראיות לכאורה ברורות ומוצקות לעבירה זו.

8.ביחס לעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש, אין מחלוקת אמיתית ביחס לעצם התקיפה ולאירוע המתואר בכתב האישום, המחלוקת כאמור הינה בשאלת זיהויו של המשיב דווקא.

ייאמר תחילה כי מעיון בחומר החקירה ובפרט בהודעות המתלונן שהוא הבעלים של המקום [שותף לבעלות] ועובד במקום, עולה כי לאירועים המפורטים בכתב האישום והמיוחסים למשיב, ראיות לכאורה מוצקות וברורות והדברים עולים בבירור מההודעות האמורות.

9.אשר לשאלת הזיהוי אשר היא השאלה העיקרית שהועלתה ביחס לראיות לכאורה, יש להפנות להודעתו של המשיב מיום 19.04.2010 בשו' 18, שם הוא עצמו מתייחס לאחר ואומר כי האחר "לא עשה שום דבר".

לשאלה למה תקף עובד חנות באמצעות מקל, המשיב משיב "אולי זו אי הבנה, לא הבנתי אותו" שו' 41-42.

כך גם השיב לשאלה למה ירק על עובד החנות [שו' 47-48].

המתלונן מתייחס בהודעתו לשני יוצאי סודן ואומר כי האחד "עומד בצד ולא עושה כלום" והאחר "מציק לרכבים שבאים לקנות".

ברור כי התיאור של המתלונן מתייחס כל העת לאותו אחד מבין השניים, וודאי שלא לאחר שעומד בצד ולא עושה כלום. המתלונן מתאר כיצד אותו אחד לקח אבנים והחל לזרוק על החנות ובהמשך לקח מקל ומתאר "המכה הראשונה הוא נתן לי פה...".

המתלונן אומר כי העובד נתן לו מקל שנמצא בחנות לצורך הרתעה ואז "יצאתי החוצה לכיוון הסודני והוא כבר התקדם בינתיים לחנות השניה שם ביצעו השוטרים את המעצר".

10.ברור כי המתלונן מתייחס בהודעתו למשיב זה אשר נעצר. הוא אף מציין שהוא "מכיר אותו מהשכונה".