מדינת ישראל נ' קוזלובסקי

פסק דין

בפני ערעור המדינה על הכרעת הדין של בית משפט לתעבורה בנתניה, תת"ע 5514-07, מיום 14.07.10 (כבוד השופטת רות רז), בה הורשע המערער בעבירה של נהיגה תחת השפעות משכרים בהתאם לתקנה 26(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות או תקנות התעבורה").

כתב האישום

ביום 15/02/08 בשעה 05:10 נהג המשיב ברכב בכביש מס' 4 לכיוון דרום בהיותו שיכור, בבדיקת נשיפה שנערכה לו נמצא שריכוז האלכוהול באוויר הנשוף הוא כ- 625 מיקרוגרם לליטר אוויר נשוף.

בהתאם לכך הואשם בעבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיפים 62(3), 64ב(א), 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") ותקנה 169 לתקנות התעבורה.

פסק הדין של בית משפט קמא

המשיב כפר באישומים שיוחסו לו; בכשירות, תקינות וחוקיות מכשיר הינשוף. המשיב ניהל תיק הוכחות.

מטעם התביעה העידו שלושה עדים בהתאם למסמכים שנערכו על ידם במועד העבירה ואשר הוגשו כראיות. אחד מעדי התביעה היה מפעיל הינשוף, עד תביעה מס' 2, מר רן גובזה, אשר העיד, בין היתר, כי אינו זוכר את פרטי האירוע וכי עדותו מבוססת על הכתוב במסמכים שערך בלבד. לאחר שבית משפט קמא לא השתכנע מעדותו, כי בוצעה החלפת פיה במכשיר ומשלא סימן בדו"ח הפעלת הינשוף (ת/7) במקום המיועד לכך, כי "נעשה שימוש בפיית נשיפה חדשה עבור כל נשיפה שבוצעה", קבע כי נותר בליבו ספק באשר לאמינות תוצאות בדיקת הנשיפה. לאור האמור לעיל, הגיע בית משפט קמא למסקנה, שהפעלת מכשיר הינשוף לא בוצעה על פי נהלי ההפעלה הואיל והתביעה לא הוכיחה מעבר לספק סביר, כי המפעיל השתמש בפיית נשיפה חדשה עבור כל נשיפה. מכאן, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי התביעה לא הוכיחה את היותו של המשיב שיכור מכוח תוצאות הבדיקה. יחד עם זאת, קבע בית משפט קמא, כי בהתאם לחוק ולפסיקה, ניתן לקבוע ממצאים של נהיגה בשכרות בהסתמך על התרשמות סובייקטיבית גם בלא ממצאים מדעיים. עוד קבע בית משפט קמא שיש לנהוג במקרים כגון דא במשנה זהירות שכן מדובר בהסתמכות על התרשמות סובייקטיבית שיתכן ומבוססת על טעות ואי הבנה (בעניין זה הפנה בית משפט קמא לבר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ' מדינת ישראל פ"ד (מ) (4) 463 להלן: "עניין עודה").

במסגרת פסק הדין קבע בית משפט קמא, כי אופן נהיגתו של המשיב (נהג בצורה איטית בנתיב הנסיעה השמאלי תוך שהוא סוטה מן הנתיבים), אי עמידתו במרבית מבחני ההתנהגות שנערכו לו במסגרת בדיקת המאפיינים, ריח אלכוהול שנדף מפיו, הודאתו בשתיית שני בקבוקי בירה, מצביעים מעבר לספק סביר על כך שהיה נתון תחת השפעת משקאות משכרים.

כמו כן, התייחס בית משפט קמא לכך שהמשיב אמנם עמד באופן יציב אך בהליכה על קו לא היה יציב, החטיא בהבאת אצבע לאף בעיניים עצומות הן ביד ימין והן ביד שמאל וזאת תוך שנדף ריח אלכוהול מפיו והתנהגותו רדומה. בעניין זה קבע בית משפט קמא, כי עייפות לבדה אינה גורמת להחטאה בהבאת אצבע לאף ויש בכך משום ללמד שהנאשם לא היה במלוא חושיו. זאת ועוד, לא קיבל בית משפט קמא את טענת המשיב באשר לעיתוי השתייה בתחילת הערב להבדיל ממועד הסמוך לנהיגה.

עוד, דן בית משפט קמא, בטענת המשיב לפיה נפל פגם בביצוע בדיקת המאפיינים באשר זו בוצעה לו לאחר בדיקת הנשיפה. בעניין זה קבע בית משפט קמא, כי גם אם נערכה בדיקת המאפיינים לאחר עריכת בדיקת הנשיפה, המדובר בפגם טכני אשר אין בו כדי לאיין את תוצאותיה או לפגום בה.

בסופו של יום, הרשיע בית משפט קמא את המשיב על סמך בדיקת המאפיינים בעבירה של נהיגה תחת השפעות משכרים (בהתאם לתקנה 26(2) לתקנות).

נימוקי הערעור

המערערת סבורה, כי שגה בית משפט קמא, משהרשיע את המשיב בעבירת שכרות מכוח תקנה 26(2) לתקנות תחת הרשעתו בעבירת שכרות מכוח סעיף 62(3) לפקודה.

בעניין זה טוענת המערערת, כי עבירת השכרות ניתנת להוכחה לא רק באמצעות בדיקות מדעיות כי אם גם באמצעות ראיות ישירות ונסיבתיות, לרבות התרשמות סובייקטיבית, שאינן בהכרח מדעיות (בעניין זה מפנה לרע"פ 11490/05 אלימלך נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), ר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 463 וכן רע"פ 9396/04 דני קרט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). עוד מפנה המערערת לע"פ 6650-07-08 לסרי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2009(2) במסגרתו נקבע, כי מאפיינים פחותים מהמאפיינים בעניין זה (החטאה בהבאת אצבע לאף, הליכה לא יציבה, ריח של אלכוהול) מספיקים להרשעה בנהיגה בשכרות.

לא זו אף זו, שלטענת המערערת, המדובר במשיב אשר הודה בפני השוטרים במועד האירוע כי שתה שני בקבוקי בירה, נדף מפיו ריח אלכוהול חריף, לא הצליח ללכת באופן יציב על קו, החטיא בהבאת אצבע לאף בעיניים עצומות והתנהגותו הייתה רדומה. לזאת התווסף אופן נהיגתו של המשיב – נהיגה איטית, סטייה ממסלולים וכמעט מעבר באור אדום. זאת ועוד, טוענת המערערת, כי הסייג להרשעה על סמך התרשמות סובייקטיבית, הקבוע בסעיף 64ב(א) 4 לפקודה, אינו ישים בעניין זה משהינו חל רק כאשר ההתרשמות הסובייקטיבית נוגדת את תוצאות בדיקת הינשוף ובעניין דנן נפסלה בדיקת הינשוף ועל כך המדינה לא ערערה.

באשר לטענות בעניין עיתוי מועד ביצוע בדיקת המאפיינים, טוענת המערערת, כי המדובר בעניין עובדתי אשר הינו נגזרת משאלת מהימנות עדים, אשר בית משפט שלערעור לא מתערב בו ולחילופין אין בכך משום איון תוצאות בדיקת המאפיינים. גם עניין אי מחיקת המילה "מלווה" בטופס אין לה כל משמעות שהרי המדובר בנהג שאינו חדש ולפיכך אין רלוונטיות לשאלת נוכחות של אדם נוסף עימו ברכב.

לסיכום טוענת המערערת, כי בית משפט קמא קבע קביעות עובדתיות, שמובילות למסקנה אחת והיא שהמשיב נהג בהיותו שיכור אולם למרות זאת שגה והסיק מסקנה משפטית מוטעית לפיה יש להרשיע את המשיב אך בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים בהתאם לתקנה 26 (2) מקום שהיה צריך להרשיעו בעבירה על סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה. ככל ובית משפט שלערעור לא יתערב בהכרעת הדין, חשודים יוכלו להסתמך על כך ולטעון, כי אם גם אם אינם מקיימים את כל אחד ואחד מהפרמטרים של בדיקת המאפיינים אין הדבר מעיד על שכרות וזאת בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון.

טיעוני המשיב

ב"כ המשיב סבור, שאין להתערב בהכרעת הדין של בית משפט קמא. לדידו, הממצאים העובדתיים, כפי שנקבעו בבית משפט קמא, אינם מספיקים להרשעת אדם בשכרות. נסיעה איטית בנתיב שמאלי אין בה כדי להוות אינדיקציה לשכרות. מה עוד, שהשוטר ציין בדו"ח, כי המשיב החזיק מכשיר סלולארי בידו וסביר כי דווקא הוא זה שהסב את תשומת ליבו. כמו כן, העובדה כי מצוין בדו"ח השוטר, שהמשיב כמעט עבר בחסות אור אדום ברמזור. "הכמעט" לא מהווה עבירה.