מדינת ישראל נ' קדם(עציר)

החלטה

בקליפת אגוז: השאלה שלפנינו פשוטה היא. האם חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 8), התשע"א – 2011 ובעיקר סעיף 61(ג) שבו (להלן בהתאמה : "החוק", "התיקון"), שינה מהמצב החוקי שהיה קיים קודם לכן לגבי נאשמים שמשפטם הסתיים לפני שעברו תשעה חודשים?

והתשובה היא חד משמעית לא.

ולצורך כך נפרט בקצרה את הגבלת אורך המעצר עד תום ההליכים, נסביר את המצב קודם לתיקון, נסביר מדוע תוקן מה שתוקן, ונסיק מכך על המצב שלפנינו.

והכל כפי שיפורט.

הגבלת המעצר עד לתום ההליכים לתקופה של תשעה חודשים

כידוע, במידה ונאשם עצור מעל תשעה חדשים ומשפטו לא הסתיים, יש לשחררו על פי הוראות סעיף 61(א( הקובע בהאי לישנא:

"נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים בשל אותו כתב אישום, ומשפט בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה".

דא עקא שלעיתים לא היה מנוס ממעצר מעבר לתקופה זו עקב משפטים שלא הסתיימו אחרי תשעה חודשים בגלל מורכבותם ו/או סיבות אחרות. אשר לכן, סעיף 62 לאותו חוק הורה כי:

"על אף הוראות סעיפים 59 עד 61, רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או לא בערובה".

מה דינו של נאשם שבית המשפט העליון האריך את מעצרו מעל תשעה חודשים, ואחר כך הורשע, מי יחליט על מעצר עד לגזר הדין?

הדין הקודם נקבע בפירוש על ידי בית המשפט העליון בבש"פ 433/98 מדינת ישראל נ' איבדיוב, פ"ד נ"ב(1) 592. שם נעצר נאשם מעבר לתשעה חודשים על ידי החלטת העליון והורשע בדין. הצדדים ביקשו לדחות את גזר הדין ונשאלה השאלה איזה ערכאה תחליט על המעצר מזמן ההרשעה עד לגזר הדין.

פרקליטות המדינה ביקשה לקבוע כי מי שנגזר דינו, הרי כל מגבלת תשעת החודשים איננה חלה עליו והרי הוא עצור עד תום ההליכים. זאת גם אם היה עצור למעלה מתשעה חודשים ובית המשפט העליון הוא זה שהאריך מעצרו עד להרשעה. לגישתה, הערכאה הדיונית היא זו שתחליט על מעצרה עד לגזר הדין. מרגע שהורשע הנאשם, הוא עובר 'תחת כנפיה' של הערכאה הדיונית שהרשיעה אותו והיא זאת שתחליט על מעצרו.

אולם פרשנות זו נדחתה על ידי בית המשפט העליון שהציג כמה אפשרויות ובחר באפשרות הבאה שנביא אותה במילותיה.

"פירוש רביעי ילך בעקבות פירוש ראשון, אך יצמצם עצמו לתקופת תשעת החודשים הראשונים. וכך, אם תינתן הכרעת-הדין במהלך תשעה חודשי המעצר הראשונים, כי-אז לא יהא צורך עוד בהארכת מעצר על-פי צווי-מעצר פרטניים, ומעצרו של נאשם-שהורשע-בדינו יימשך וילך מכוח הצו שהורה מלכתחילה על מעצרו עד תום ההליכים (בצירוף להכרעת-הדין המרשיעה). ואילו אם לא ניתנה הכרעת-דין במהלך תשעה חודשי המעצר הראשונים – והמדינה נדרשה (ממילא) להארכת מעצר בצו של שופט בית-המשפט העליון – הנה מאותה עת ואילך יהא נושא הארכת המעצר נתון אך-ורק בידי שופט בית-המשפט העליון, והכרעת-הדין כשהיא לעצמה לא תהיה בת-פועל משפטי אופרטיבי. מאותה עת ששופט בית-המשפט העליון נתן צו להארכת מעצר, מאותה עת ואילך נתון נושא הארכת המעצר בידי בית-המשפט העליון, ובידיו בלבד."

.........

לאחר שיקול ועיון נראית בעינינו דרך-הפרשנות הרביעית, זו הדרך המבחינה בין הכרעת-דין הניתנת במהלך תשעה חודשי המעצר הראשונים לבין הכרעת-דין הניתנת לאחר עבור אותם תשעה חודשי מעצר. אכן, דרך פירוש זו מגרעתה בצדה – הסימטריה אינה ממעלותיה המובהקות – אך מידותיה הטובות מחפות על מגרעתה: יישומה הוא פשוט וברור, ובמקום שהכרעת-הדין ניתנת לאחר תשעה חודשי מעצר, מפקח בית-המשפט העליון על הארכת המעצר. כך יאה וכך נאה.

13.סוף דבר: נאשם שנעצר עד תום ההליכים וניתנה הכרעת-דין במשפטו במהלך תשעה חודשים מאז הגשת כתב-האישום, מעצרו יימשך וילך – מכוח הצו שניתן בתחילת המשפט לעוצרו עד תום ההליכים – עד למתן גזר-הדין, אלא אם יחליט בית-משפט אחרת. ואילו נאשם שנעצר עד תום ההליכים וניתנה הכרעת-דין במשפטו לאחר עבור תשעה חודשים מאז הגשת כתב-האישום, מעצרו יימשך וילך אך ורק על-פי החלטתו של שופט בית-המשפט העליון.

המלים פשוטות וחד משמעיות. מי שנעצר עד תום ההליכים ומשפטו הסתיים קודם לתשעת החודשים, הרי המעצר עד תום ההליכים הוא כפשוטו, עד מתן גזר הדין. אולם אם ההרשעה ניתנה אחרי התערבות בית המשפט העליון שהאריך את המאסר, הרי בית המשפט העליון הוא היחיד המוסמך להאריך את המאסר. חד וחלק.

הרקע לתיקון מס' 8 – העומס על העליון