מדינת ישראל נ' קדוש

גזר דין

מעשה בנאשם שבפניי, אשר סבל מבעיית אלכוהוליזם על רקע מצוקה כלכלית קשה, ובהיותו שיכור נהג ברכב וגרם לתאונת דרכים בה נגרם נזק לרכוש. בעקבות התערבות הרשויות והעמדתו לדין, הודה הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום שהוגש כנגדו וקיבל אחריות לביצוען, וכיום הוא עובר תהליך טיפולי תוך שיתוף פעולה עם שירות המבחן, והוא מנסה כיום לשקם את חייו, והסיכויים לכך טובים.

מעובדות כתב האישום שבמסגרתן הורשע הנאשם, עולה כי ביום 12.12.2008, בסמוך לשעה 16:15, נהג הנאשם רכב, בהיותו שיכור, כאשר ריכוז האלכוהול בגופו עמד על 895 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף. עוד עולה כי, באותן נסיבות, נהג הנאשם בקלות ראש ופגע ברכב שנסע לפניו, וכתוצאה מהתאונה ניזקו כלי הרכב המעורבים.

הנאשם הורשע בעבירות של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) בצירוף סעיף 39א לפקודת התעבורה; נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) בצירוף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה; התנהגות הגורמת נזק, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה; ואי שמירת רווח מספיק, לפי תקנה 49 לתקנות התעבורה.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לעניין העונש, והונח לפניי תסקיר מבחן עדכני שבו הומלץ על העמדת הנאשם במבחן, הגעתי לכלל מסקנה כי, בניגוד לעמדת התביעה, ועל אף חומרת העבירות שביצע ועברו המכביד, עניינו של הנאשם אינו מצדיק הטלת עונש מאסר בפועל עליו, וכי ראוי להסתפק במקרה זה בעונש ממשי של פסילה בפועל בלבד, כפי עמדת ההגנה. להלן נימוקיי:

א.אכן, העבירות שבהן הורשע הנאשם הנן עבירות חמורות מאוד ומסכנות חיים ממש, וכך הענישה המתחייבת במקרה כזה צריכה לכלול מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח לתקופה אשר תהלום את חומרתן של העבירות ומידת אשמו של הנאשם, ועל כך אין צורך להכביר מילים (ולהרחבה ראו גזר דין מפורט שנתתי בעניין ת"ד 7762-03-11 מדינת ישראל נ' גונצרוב (11.6.2012) – אך ראו פסק דינו של כבוד סגן הנשיא אברהם אברהם בערעור בעניין עפ"ת (מחוזי נצרת) 8701-07-12 גונצרוב נ' מדינת ישראל (2.10.2012)). ואולם, נוכח סיכויי השיקום של הנאשם, יש מקום לחרוג לקולא מהעונש שראוי היה להטיל עליו, ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו, ולהעמידו במבחן לפי פקודת המבחן בצד עונש של פסילה בפועל לתקופה ארוכה ועונשי מאסר ופסילה מותנים (לעניין מעמדו המיוחד של האינטרס השיקומי ומשקלם של הליכי השיקום ראו סעיף 40ד לחוק העונשין, התשל"ז-1977 לאחר תיקון מס' 113). יפים לענייננו דבריה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 8092/04 חביב נ' מדינת ישראל (10.9.2006):

"ראשית, מבחינת האינטרס הציבורי בהגנה על שלום הציבור ובטחונו, שיקומו של עבריין מועד תורם לקיומה של ציפייה כי לא יחזור לעולם הפשע. ציפייה זו מקדמת את טובת הציבור ומתיישבת עם אינטרס חברתי רחב. שנית, מבחינת העבריין, השיקום המוצלח פותח בפניו אופקי-חיים חדשים, ולראשונה עולה תקווה כי יוכל לפנות לדרך חיים בונה, שבה יוכל להשתלב באורח חיים יציב וקונסטרוקטיבי. ושלישית, מבחינת שירותי השיקום והרווחה, חשוב לטעת את התודעה כי יש טעם ותוחלת בהשקעת משאבים חומריים ואנושיים בפעולות שיקום עבריינים, וכי מקום שפעולות אלה מניבות פרי, ישנה התחשבות בכך בתהליך הענישה וננקטים אמצעים המאפשרים ככל הניתן את הותרת תוצאות השיקום על כנן, בלא העמדתן בסכנה. בנסיבות האמורות, הצורך לשמר את תוצאות שיקומו של המערער בשל מגוון ההיבטים האמורים עשוי להכריע אף את שיקולי הענישה המסורתיים – הגמול וההרתעה; עם זאת, בכל מקרה, יש לשלב את השיקולים הנוגדים בענישה לנוסחה מאוזנת ומידתית שתייחס את המשקל היחסי הראוי למגוון השיקולים וההיבטים מבחינת אינטרס הציבור ואינטרס הפרט כאחד."

ב.הנאשם, שאינו עוד צעיר וכיום הוא כבן 62, גילה מודעות לחומרת מצבו, ועובר כאמור תהליך טיפולי מוצלח, תוך שהוא מגלה מוטיבציה ונכונות לשינוי. התהליך שעובר הנאשם מחייב המשך מעקב על ידי שירות המבחן לצורך השלמת הטיפול ומניעת הישנות העבירה. לשם כך, יש מקום כאמור להעמדת הנאשם במבחן אך הדבר אינו אפשרי בצד הטלת מאסר בפועל של ממש (ראו הוראת סעיף 1(1)(ב)(1) לפקודת המבחן). על כן, וכאשר ברור כי שיקומו של הנאשם אינו עניין אישי שלו בלבד אלא, כאמור, זהו אינטרס של כלל החברה, אין תוחלת משליחתו של הנאשם לבית הסוהר, ענישה ששכרה ייצא בהפסד.

ג.בנוסף, אין גם מקום להטלת עונש של מאסר בפועל שירוצה על דרך של עבודות שירות, וזאת נוכח גילו של הנאשם ומצבו האישי, כמפורט בתסקיר המבחן. בנוסף – וזה העיקר – לנוכח הזמן הרב שחלף מאז האירוע (למעלה מארבע שנים) והשיהוי הניכר שחל בהגשת כתב האישום (שנתיים ושלושה חודשים), הטלת עונש של מאסר בפועל, גם כזה שיישא הנאשם בעבודת שירות, תהווה כיום תוצאה בלתי צודקת מבחינת הנאשם והציבור.

ד.עדיין, באיזון הכולל בין שיקולי הענישה, כאשר אין בהליך השיקום של הנאשם כדי לבטל כליל את חובתו לשאת בעונש, יש מקום להרחיקו מהכביש ולפסול את רישיונו לתקופה ממושכת, הן כגמול על מעשיו והן ולמען הגנה על שלום ציבור המשתמשים בדרך. אין לקבל את עמדת ההגנה בהקשר זה להסתפק בתקופת המינימום של שנתיים הקבועה בחוק. הדברים אמורים במיוחד נוכח ריכוז האלכוהול הגבוה שנמצא בגופו של הנאשם בעת הנהיגה, ונוכח העובדה כי הסיכון שנוצר בעקבות נהיגתו של הנאשם בשכרות, התממש בפועל, ואך בנס התאונה לא הסתיימה בפגיעות בגוף או, חלילה, בנפש. אין צורך בדמיון מפליג כדי לדעת ולהבין מה רבה היתה הסכנה הטמונה בהתנהגותו המתוארת של הנאשם, ואיזה אסון נורא עלול היה להיגרם כתוצאה מכך. חשוב להדגיש כי אין מדובר בהתנהגות של רשלנות רגעית או של היסח הדעת, אלא בהחלטה מודעת המגלה אדישות לערכי החברה, זלזול מופגן בשלום הציבור ובטחונו, והתעלמות בוטה מהחוק ומכללי ההתנהגות הבסיסיים המחייבים כל נהג.

ה.ולסיום אציין כי לא נעלמה מעיני העובדה כי הנאשם טרם השתקם עד תום, אלא שמדובר בפוטנציאל שיקומי בלבד. מנקודת השקפה זו, ניתן לומר כי הקלה בעונשו של הנאשם יש בה משום נטילת סיכון גבוה. אך מענה לקושי זה ניתן למצוא בהוראות סעיפים 16, 17 ו- 20 לפקודת המבחן, אשר מעניקות לבית המשפט סמכות לגזור את דינו של הנאשם מחדש אם יעבור עבירה בתקופת תוקפו של צו המבחן או אם לא ימלא אחר הצו מכל בחינה שהיא.

לאור כל האמור, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

1.אני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 4 שנים בניכוי חודש פסילה מנהלית.

הפסילה תיחשב מיום תחילת הפסילה עד תום ההליכים, קרי מיום 27.9.2011 (קיים אישור הפקדה בתיק).

2.18 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור תוך תקופה של שלוש שנים עבירה של נהיגה בזמן הפסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, כשהיא מלווה בעבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, ויורשע בשל העבירות הנוספות יחד תוך התקופה האמורה או לאחריה.

3.8 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור תוך תקופה של שלוש שנים עבירה של נהיגה בזמן הפסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, כשאינה מלווה בעבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, ויורשע בשל העבירה הנוספת תוך התקופה האמורה או לאחריה.

4.12 חודשי פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור תוך תקופה של שלוש שנים עבירה של נהיגה בזמן הפסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, ויורשע בשל העבירה הנוספת תוך התקופה האמורה או לאחריה.

5.אני מצווה על העמדת הנאשם במבחן לתקופה של 18 חודשים מהיום.

בית המשפט הסביר לנאשם את משמעות צו המבחן והזהירו שאם לא ימלא אחר הצו מכל בחינה שהיא, או יעבור עבירה נוספת בתקופת תוקפו של צו המבחן, יהיה צפוי לעונש נוסף על העבירות שבהן הורשע בתיק זה, והנאשם הביע את נכונותו למלא אחר הוראות הצו ולשתף פעולה עם שירות המבחן בכל אשר יידרש.

המזכירות תעביר גזר דין זה לשירות המבחן.