מדינת ישראל נ' ציפורי

גזר דין

במסגרת הסדר דיוני, ללא הסכמה עונשית, הודה הנאשם בכתב אישום מתוקן והורשע ביום 24.4.13 בביצוע עבירות אלו:

א.תקיפה חובלנית של בת זוג, על פי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ב.ניסיון לתקיפת בת זוג, לפי סעיף 382(ב) בצירוף סעיף 25 לחוק הנ"ל.

ג. איומים, לפי סעיף 192 לחוק הנ"ל.

בהתאם להסדר הדיוני התקבלו בעניינו של הנאשם תסקירי שירות המבחן.

המעשים בהם הורשע הנאשם:

המתלוננת והנאשם נשואים מזה כשש עשרה שנה (כארבע-עשרה שנה קודם לאירועים) והתגוררו עם ארבעת ילדיהם בדירתם בתל-אביב.

במספר מועדים לא ידועים, איים הנאשם על המתלוננת שאם תעז ללכת למשטרה ולהכניס אותו שוב לכלא – "זה ייגמר לא טוב".

בסוף חודש נובמבר 2012, כשבוששה המתלוננת להתארגן לאירוע אליו הוזמנו בני הזוג, כעס עליה הנאשם וירק לעברה. בגין אירוע זה הורשע הנאשם בעבירה של ניסיון לתקיפת בת זוג.

ביום 1.12.12, בעקבות ויכוח בין השניים וקללות מצד הנאשם כלפי המתלוננת, אחז הנאשם בחוזקה בשתי ידיו בגרונה של המתלוננת, כשהילדים הנוכחים מנסים להפריד וצועקים לו שיחדל. המתלוננת ניסתה להינצל מחניקתה בידי הנאשם, נשכבה על הרצפה, והנאשם שרט את פניה. כך גרם הנאשם למתלוננת שריטות בצווארה, בחזהּ ובבוהן ידה השמאלית.

באותה הזדמנות איים הנאשם על המתלוננת שיהרוג אותה וש"בא לו לשים לה פטיש בראש".

בגין אירוע אחרון זה הורשע הנאשם בעבירות של תקיפה חובלנית של בת זוג ואיומים.

נסיבות העבירות – מתחמי העונש ההולמים:

עבירות התקיפה, ובוודאי תקיפה חובלנית, מגנות על הערך המרכזי של שלמות הגוף והבריאות. ערך זה הינו מהחשובים במארג הערכים החברתי ומיותר להרחיב על כך. לעבירות התקיפה הנוגעות לתחום הזוג והמשפחה משמעות מיוחדת, המשקפת את רצון החברה להכיר בחומרתן היתירה של עבירות אלו. הטעמים להחמרה הינם הפרת האמון הבסיסי הנלווה לתקיפה בתוך מערכת המבוססת על אמון זה, קשיי החשיפה והמצב הקשה-במיוחד בו נמצא נפגע, הקרוע בין האלימות שמופעלת נגדו לבין הרצון לגונן על המערכת הזוגית או המשפחתית שהוא חולק עם התוקף. בנוסף, מלמד הניסיון המצטבר כי הנזק הנפשי הפוטנציאלי הנלווה לעבירות מסוג זה הינו חמור במיוחד [וראו למשל ע"פ 4875/11 מ.י. נ' פלוני (2012)]. בע"פ 305/12 מ.י. נ' צוובנר-זליג (2013) הדגיש בימ"ש העליון כי קָצַה הנפש ממעשי אלימות, ההולכים ומתרבים, במיוחד נגד נשים מצד הקרובים להן ביותר וכי הדבר נראה כ"מכת מדינה" המחייבת השתת עונשים חמורים ומרתיעים.

במקרה דנן התגלמה עבירת התקיפה באירוע קשה ומבהיל, של חניקת המתלוננת בשתי ידיו של הנאשם, שלא נרתע מנוכחות הילדים וניסיונותיהם להפריד בין התוקף לקורבנו. הנזקים שנגרמו הם ממשיים, ואין צורך להוסיף ולשער את חומרת הנזקים הפוטנציאליים העצומים. קל לשער, כי האירוע הקשה, בו הותקפה חמורות על-ידי בעלה בביתה, הותיר חותם גם בנפשה של הנפגעת, בנוסף למצוקה הפיזית שנגרמה לה. עוד להוסיף, כי למעשה החמור נלווה מלל מאיים, של איום בהריגתה של המתלוננת. מתחם הענישה בגין אירוע זה ייקבע כאחד, תוך מתן משקל עיקרי לעבירת התקיפה שהינה הדומיננטית (והשוו ע"פ 1127/13 גברזגיי נ' מ.י. (2014) ).

עבירת האיומים הקבועה בסעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 באה להגן על שלוות הנפש של האדם ולאפשר לו חיים חופשים מלחצים אסורים. בנוסף, מגנה עבירה זו בעקיפין על ערך נוסף – האוטונומיה של האדם, חופש הפעולה והבחירה שלו; זאת, כיון שלעתים קרובות נלווית לאיום מטרה של הנעת אדם לפעולה או למחדל, כמסר מוסווה שאינו מגיע לסחיטה גלויה [ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מ.י., פ"ד מג(3) 373, 378]. ואכן, במקרה דנן תכפו וחזרו איומים מסוג זה, שנועדו להבטיח את שתיקתה של המתלוננת והימנעותה מלהתלונן במשטרה.

בגין האירוע האחרון של תקיפת המתלוננת ואיומים עליה ייקבע אפוא מתחם עונשי שבין שישה חודשי מאסר בפועל ועד 18 חודשי מאסר בפועל.

בגין כל אחד מאירועי האיומים האחרים, ייקבע מתחם עונשי שבין מאסר על-תנאי לבין ארבעה חודשי מאסר.

ניסיון התקיפה באמצעות יריקה, שלא פגעה במתלוננת, נושא אופי משפיל ומבזה אך אינו חמור כשלעצמו, ולפיכך מתחם הענישה יהיה בתחומו של מאסר על-תנאי בלבד.