מדינת ישראל נ' צייטין

החלטה

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטה ופסק דין של בית משפט השלום בתל -אביב - יפו (כב' השופט מנחם קליין) מיום 1.7.2012 ומיום 21.11.2013, לפיהם נפסק כי על המבקשת, מדינת ישראל, לשלם למשיבה סך של 75,000 ₪ כפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה בעקבות היתקלותה ברגלית מחסום שהוצב בכניסה למרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי.

בהחלטתו מיום 1.7.2012 קבע בית המשפט קמא כי המבקשת התרשלה כלפי המשיבה והיא אחראית לנזק שנגרם למשיבה כתוצאה מהיתקלות המשיבה במחסום. עוד בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי הצדדים יגישו תחשיבי נזק במסגרתם יקחו בחשבון אשם תורם של 30%. בפסק דינו מיום 21.11.2013 דן בית המשפט קמא בשיעור הנזק שנגרם למשיבה. בית המשפט קמא קבע כי לא נותרו למשיבה נכות רפואית ותפקודית. בית המשפט קמא פסק למשיבה פיצוי בגין הפסדי שכר בגובה 30,000 ₪; הוצאות רפואיות ונסיעה בגובה 5,000 ₪; פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בגובה 15,000 ₪ ופיצוי בגין כאב וסבל בגובה 25,000 ₪. בפסק דינו מיום 21.11.2013 ציין בית המשפט קמא כי אמנם לצרכי פשרה הוא הציע לצדדים להגיש תחשיבי נזק הכוללים אשם תורם בגובה 30%, אך הוא סבור כי בפועל אין להשית על המשיבה אשם תורם בכלל. כאמור לעיל, הפיצוי הכולל שנפסק למשיבה הינו 75,000 ₪.

לפני שאתייחס לבקשה לעיכוב ביצוע לגופה, יצוין כי יש לדחות את טענת המשיבה לפיה המבקשת איחרה את המועד לערער על פסק דינו של בית המשפט קמא שקבע את חבותה של המבקשת בנזק שנגרם למשיבה, קרי החלטת בית המשפט קמא מיום 1.7.2012. בספרו מציין גורן כי "בתביעת נזיקין, יש שמתבררת תחילה שאלת החבות ואחריה – שאלת גובה הנזק. החלטה הניתנת בשלב הראשון של המשפט הינה בבחינה "החלטה אחרת", הניתנת לערעור נפרד ברשות או לערעור בזכות בערעור על פסק הדין הסופי. ההחלטה הקובעת את חבות הנתבע לפצות את התובע על מנת ששיעור החבות ייקבע בשלב השני, אינה עומדת בפני עצמה. היא משמשת רק מנגנון כדי להכין את בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט-2009) בעמ' 364), כך למעשה זכאית הייתה המבקשת לערער על ההחלטה מיום 1.7.2012 במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי מיום 21.11.2013.

וכעת לעניין הבקשה לעיכוב ביצוע – כידוע נקודת המוצא באשר לבקשות לעיכוב ביצוע היא כי בעל דין שזכה בהליך זכאי לממש את פירות זכייתו, והגשת ערעור כשלעצמה לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים. על המבקש עיכוב ביצוע להוכיח שני תנאים מצטברים: ראשית, סיכויי הצלחה בערעור, ושנית, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שביצוע פסק הדין, טרם הכרעה בערעור, יקשה באופן ממשי על השבת המצב לקדמותו אם בסופו של דבר יזכה המבקש בערעורו. בין שני תנאים אלה קיימים יחסי גומלין המכונים "מקבילית הכוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש ניתן להקל בדרישה השנייה להוכחת סיכויי הערעור ולהיפך (ע"א 8380/06 האפוטרופוס הכללי נ' פלוני (פורסם בנבו, 10.12.2006); ע"א 1626/11 ברש נ' שר (פורסם בנבו, 2.5.2011); ע"א 856/12 צרפתי שמעון בע"מ נ' פרחי ביקל בע"מ (פורסם בנבו, 12.2.2012)).

באשר למאזן הנוחות הכרוך בעיכוב ביצוע פסק דין כספי, כבענייננו, נקבע כי ככלל לא יעוכב ביצועו של פסק דין המשית על המבקש חיוב כספי בלבד. ברם בית המשפט יהיה רשאי לסטות מכלל זה "אם הוכיח המבקש, באמצעות תשתית ראייתית איתנה, כי מצבו הכלכלי של המשיב לא יאפשר לו להשיב את המצב לקדמותו, היה ויתקבל ערעורו של המבקש ... נטל ההוכחה באשר למצבו הכלכלי של המשיב הינו נטל משמעותי, ואין המבקש יכול להסתפק בטענה כללית ומעורפלת בדבר מצבו הכלכלי הקשה של המשיב, על מנת לעמוד בדרישת מאזן הנוחות ..." (מתוך: ע"א 6479/13 בני אור אחזקות בע"מ ואח' נ' שבת ואח' (מאגר נבו, 3.11.2013)).

אמנם, המבקשת לא צירפה תצהיר לבקשתה, אך אין בכך כדי "לסתום את הגולל" על בקשתה, שכן בית המשפט העליון קבע לאחרונה כי תצהיר כאמור לא יידרש "מקום שבו 'ניתן ללמוד על החשש להיווצרותו של מצב בלתי הפיך מן הנתונים הקיימים'"... אכן, רשאי מבקש עיכוב הביצוע להישען על הנתונים הקיימים בתיק שעליו מוגש הערעור, ובוודאי על עדויות וראיות אחרות שיש בכוחן לבסס את טענותיו בבקשה זו" (רע"א 7799/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (מאגר נבו, 26.11.2013)). בענייננו טענה המבקשת כי מצבה הכלכלי של המשיבה לא יאפשר לגבות ממנה בחזרה את הסכום שנפסק אם לימים יתקבל ערעורה על פסקי הדין של בית המשפט קמא. המבקשת נסמכת על תצהיר עדות ראשית שהוגש מטעם המשיבה בו ציינה המשיבה כי היא משתכרת 2,900 ₪ לחודש משני מקומות עבודתה יחד. עוד הסתמכה המבקשת בטענתה על חקירת המשיבה בבית המשפט קמא, שם ציינה המשיבה כי מצבה הכלכלי אינו מזהיר, כי חשבונה בבנק מצוי ביתרת חובה וכי בעלה הוא חולה אונקולוגי. מאידך, בית המשפט קמא קבע כי למשיבה כלל לא נגרמה נכות תפקודית, ועוד ציין בית המשפט קמא בפסק דינו כי המבקשת עצמה טענה כי המשיבה עובדת בעבודות ניקיון בשלוש מקומות ולא נגרמו לה הפסדי שכר. בית המשפט קמא אמנם ציין בפסק דינו כי המשיבה עובדת כיום במקום עבודה אחד, אך ברור הוא כי אין מדובר במשיבה שאינה משולבת במעגל העבודה, ולא נראה לי כי מעצם העובדה שהיא משתכרת שכר נמוך יחסית יש כדי להעמיד תשתית ראייתית איתנה לפיה מצבה הכלכלי של המשיבה ימנע לחלוטין כל אפשרות מן המבקשת לגבות את כספה בחזרה אם לימים יתקבל ערעורה. יש גם ליתן משקל לעובדה שהסכום בו מדובר- 75,000 ₪- איננו סכום גבוה במיוחד.

יחד עם זאת, מאחר ולא ניתן לומר כי הערעור נטול סיכויי הצלחה, לפחות בכל הקשור לסוגיית האשם התורם של המשיבה, ובשים לב לכך שמצבה הכלכלי של המשיבה איננו מן המשופרים, באתי לכלל מסקנה כי יש לעכב באופן חלקי את ביצועו של פסק הדין, במובן זה שיעוכב הביצוע ביחס לסכום של 25,000 ₪ מתוך הפיצוי שנפסק, וביחס לסכום זה בלבד.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח טבת תשע"ד, 31 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: