מדינת ישראל נ' ציאני

החלטה

בקשה לעיון מחדש בהחלטתי מיום 11.12.2013, בה דחיתי את בקשת המבקש לבטל צו מאסר חלף קנס. ביום 18.12.2013 קיימתי דיון בבקשה. בתום הדיון הוריתי לבטל את צו המאסר חלף הקנס, והמבקש השתחרר ממאסר. ועוד הוריתי לבטל את תוספת הפיגורים שנצברה על גבי הקנס ולפרוס את יתרת הקנס לשני תשלומים עתידיים.

אביא עתה, בתמצית, את הנימוקים להחלטה זו

ביום 5.7.2011 הרשיע בית משפט זה (כב' השופטת ד' מרשק מרום) את המבקש בביצוע עבירות של גניבה והונאה בכרטיס חיוב, וגזר את עונשו, בין היתר לקנס בסך 3,750 ₪ או 40 ימי מאסר תמורתו.

בית המשפט הורה למבקש לשלם את הקנס עד ליום 1.1.2012.

הקנס לא שולם.

ביום 26.12.2011 הגיש הנאשם בקשה לפריסת סכום הקנס לשני תשלומים. בית המשפט (כב' השופטת ד' מרשק מרום) דחה את הבקשה.

ביום 27.10.2013 הוצאתי, לבקשת המרכז לגביית קנסות, צו מאסר לתקופה של 40 יום נגד הנאשם. ביום 11.12.2013 בוצע הצו והנאשם נאסר. או אז הגיש הנאשם בקשה לביטול צו המאסר. הבקשה התמקדה בקשייו של הנאשם לשלם את הקנס. דחיתי הבקשה באותו יום.

ביום 18.12.2013 הוגשה בקשה נוספת לביטול צו המאסר. בקשה שנייה זו הוגשה על ידי עו"ד מיה רוזנפלד מהסנגוריה הציבורית, ונטענו בה טענות נוספות החורגות משאלת יכולתו הכלכלית של הנאשם לשלם את הקנס.

בין היתר, נטען בבקשה השנייה כי המרכז לגביית קנסות לא צירף לפנייתו לבית המשפט את נוסח האזהרה שהומצאה למבקש או כל פירוט באשר לפעולות שננקטו נגדו טרם הפנייה לבית המשפט; כי הנאשם נאסר ביום 11.12.2013 מבלי שנמסרה לו כל הודעה מוקדמת בדבר קיומה של פקודת המאסר; וכי תוכן איגרת האזהרה שמוציא המרכז לגביית קנסות לחייבים אינו עונה על דרישות החוק והפסיקה.

עוד צוין בבקשה כי בינתיים שילם הנאשם סך של 1,250 ₪ על חשבון החוב.

בהתאם להחלטתי הגיבה המדינה על הבקשה ביום 19.12.2013. המדינה הודיעה כי, לטעמה, קם בית המשפט מכיסאו ביום 11.12.2013, עם מתן החלטתו הראשונה בבקשה, ואין הוא מוסמך לשנותה.

בתום הדיון שהתקיים ביום 19.12.2013 נאותה המדינה לסגת מעמדה משפטית זו, וטוב שכך (ולוּ מן הטעם שבהליך אחר שנסיבותיו זהות הייתה זו דווקא המדינה שהגישה בקשה לעיון).

אעיר רק כי ברי שלבית המשפט סמכות להיזקק פעם נוספת לבקשות מסוג הבקשות שהגיש המבקש. לא עסקינן ב"פסק דין" שברגיל אין לשנותו אלא בדרך של ערעור, אלא ב"החלטה אחרת" מובהקת. כך עולה במפורש גם מהוראת סעיף 87 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, החולשת על ענייננו.

לגוף העניין מצאתי שאחת מן הטענות שהעלה המבקש בבקשה השנייה, שעניינה תוכן הודעת האזהרה שקיבל המבקש, מצדיקה ביטול צו המאסר חלף הקנס.

לא מצאתי לקבל את מרבית הטענות האחרות שהועלו בבקשה השנייה: בניגוד לסברת באת כוחו של המבקש, בעת שניתן צו המאסר עמדו לנגד עיני בית המשפט נוסח הודעת האזהרה שנמסר למבקש וכן אישור על המצאה כדין (שבוצעה ביום 30.8.2013); הנאשם אף קיבל התראה בת למעלה מ- 15 יום טרם הוצא צו המאסר; בניגוד לנטען על ידי ב"כ המבקש, הוראת סעיף 129א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שמחייבת שהות בת 14 ימים נוספים לאחר הוצאת פקודת המאסר, אינה חלה בעניינו של נאשם שנכח בעת שימוע גזר דינו [רע"פ 837/12 מדינת ישראל נ' גוסקוב (20.11.2012), להלן – "הלכת גוסקוב", פסקה ל"ד].

בהלכת גוסקוב נקבע במפורש כי יש לאפשר לחייב להשיג על ההחלטה לאוסרו חלף תשלום הקנס, על מנת לבחון את אפשרות תשלום הקנס בטרם יישום שלילת החירות, מבלי שתיפתח ההכרעה העקרונית בהליך העיקרי.

בהלכת גוסקוב (פסקה ל"ד) קבע בית המשפט העליון כי, לעניין מתן האפשרות לחייב להשיג על פקודת המאסר, יש להמשיך ולקיים את הסדר הביניים שנקבע ביום 30.7.2012, שלפיו, בין היתר, יש להודיע לחייב כי בידו לפנות לבית המשפט שהשית עליו את הקנס והמאסר, בבקשה לעיכוב ביצוע הקנס או לעיון מחדש בצו המאסר.

מכאן שבהודעה שמוסר המרכז לגביית קנסות לחייבים טרם פונה הוא לבית המשפט בבקשה למתן צו מאסר חלף קנס, חייב הוא ליידע את החייב בדבר זכותו לפנות לבית המשפט, ולא רק על מנת לבחון את אפשרות תשלום הקנס אלא גם, כאמור, בבקשה לעיכוב ביצוע עונש הקנס.

נוסח חשוב זה נפקד מן ההודעה שנמסרה למבקש בענייננו. כל שנאמר בה בעניין זה הוא "אם שילמת חובך, אתה רשאי לפנות תוך 15 ימים למרכז לגביית קנסות או לבית המשפט שהשית עליך את הקנס והמאסר בהשגה בטענה זו" (ההדגשה שלי – מ' ק').