מדינת ישראל נ' צגאי(עציר)

החלטה

1.זוהי בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן : "חוק המעצרים").

2.כנגד המשיב, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 [להלן: "חוק העונשין]; ניסיון לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 274(1) + 25 לחוק העונשין; הפרעה לשוטרים, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין; תקיפה, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, והיזק בזדון לרכוש, עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

3.על פי האמור בכתב האישום, בתאריך 16.01.2011, במועדון באילת, החל המשיב להשתולל ולהפר את הסדר במקום, וגרם נזק לרכוש בכך שהעיף כוסות שהיו מונחות על השולחנות וכסאות לרצפת המועדון.

בסמוך לכך, החלה קטטה במקום בין המשיב לאחר, ובגין כך הוזעקו למקום קב"ט המקום וכוח משטרתי.

כאשר הגיע המאבטח למקום, תקף אותו המשיב שלא כדין בכך שדחף אותו, סטר לו בפניו ונתן לו בעיטה לבטנו.

עם הגעת כח משטרתי למקום, הזדהה השוטר ענאן בפני המשיב. המשיב הפריע לשוטר במילוי תפקידו והחל לתקוף אותו בכך שנתן לו אגרוף לצווארו, דחף אותו והפילו לרצפת המועדון. השוטר ענאן הודיע למשיב על מעצרו כדין, והמשיב החל להתפרע ולהתנגד למעצרו בכך שהניף ידיו ורגליו כלפי השוטר ענאן, עד אשר נעזר השוטר בשני שוטרים נוספים שהגיעו למקום וסייעו לו במעצר המשיב, תוך שימוש בכח סביר נגדו. עם מעצרו ואיזוקו של המשיב, המשיך המשיב בניסיון לפגוע בשוטר ענאן בכך שניסה לנגוח בו ולנשוך אותו.

4.ב"כ המשיב מעלה טענה מקדמית בשאלת הסמכות של יחידת התביעות להגיש כתבי אישום בענין תקיפות שוטרים.

לגופו של ענין, לא נשמעו טענות של ממש, אלא עלתה טענה כללית בדבר כרסום בראיות ונטענו טענות ביחס להתנהגות השוטרים והשימוש בכח רב כנגד המשיב.

5.לא מצאתי ממש בטענה בדבר העדר סמכות.

בתיק החקירה החלטה של פרקליט מחוז דרום (פלילי) להעביר את התיק לטיפולו של תובע משטרתי.

מדובר בעבירות מסוג פשע.

הפסיקה אשר הביא ב"כ המשיב לתמיכה בטענתו, אינני סבור כי ישימה בענייננו.

מכל מקום, אפנה לבש"פ 9195/10, קובר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2011), אשר צוטט על ידי ב"כ המבקשת.

לא מצאתי פגם בשאלת הסמכות.

לענין אישור מח"ש – לא מצאתי צורך כלשהו באישור מח"ש בכלל, ובתיק זה בפרט. לטעמי, אישור מח"ש – קיומו או העדרו - אין בו כדי להשפיע על החלטתו של תובע אם להגיש כתב אישום אם לאו. שיקול דעתו של תובע עת מחליט הוא על הגשת כתב אישום, הינו שיקול דעת עצמאי. עצמאות שיקול הדעת של תובע עומדת בבסיס ההליך המשפטי מתחילתו ועד סופו.

נוהל פנימי כזה או אחר, ככל שקיים, בדבר צורך באישור מח"ש, אין בו כדי לפגוע בשיקול דעתו העצמאי של תובע, וודאי שאין בו כדי להביא למסקנה בדבר פגם בעצם הגשת כתב אישום.

6.לגופו של ענין, לא נטענו טענות של ממש ביחס לראיות לכאורה, אלא הטענות הסתכמו בטענה כללית ולא מפורטת בדבר כרסום בראיות.

7.בהליך זה שמכח סעיף 21 לחוק המעצרים, אין בית המשפט מכריע בדין אם לחייב נאשם או לזכותו, ואין להידרש לבקשה למעצר כמו שהייתה הכרעת דין. השאלה הינה קיומו של פוטנציאל הרשעתי, בראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יוביל לראיות אשר מבססות אשמה מעל לכל ספק סביר. ראה בש"פ 6187/95, מ"י נ' סלימאן אלעביד (1995), לא פורסם, בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל פד' נ (2) 133, בש"פ 825/08 מדינת ישראל נ' מוחמד דחלה פד' נב (1) 625.

8.בחינת חומר החקירה באספקלריה של המבחנים האמורים מביאה למסקנה ברורה כי קיימות ראיות לכאורה ברף גבוה לכל העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום.