מדינת ישראל נ' פרץ

החלטה

הנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן. על סמך הודאתו ניתנה הכרעת דין בעניינו מיום 2.2.10.

ביום 24.2.10 הגיש הנאשם בקשה להחזרת הרכב אשר נתפס ע"י התובעת, זאת מאחר ולטענתו, הרכב משמש אותו לצורכי עבודתו.

ביום 4.3.10 הגישה התביעה תגובה, לפיה היא מתנגדת להחזרת הרכב ואף מודיעה על כוונתה לחלט את התפוס.

הסנגור המלומד, ציין הן בבקשה בכתב להחזרת תפוס, והן בדיון בעל-פה בפני בית משפט זה, כי הרכב אשר נתפס על ידי המאשימה משמש הוא את הנאשם ומשפחתו ומהווה כאמצעי פרנסה.

הסנגור הוסיף וטען כי הרכב הינו בבעלות אשתו של הנאשם, וכי במקרה דנן, המדובר ברכב שערכו דל, וגם העסקה הינה עסקה יחידה של מכירת סמים מסוג חשיש במשקל של 0.2 גרם נטו אשר התמורה הכספית שנתקבלה הינה תמורה מועטה. יתר על כן, אין בעסקה זו כדי להעיד על הנאשם כסוחר סמים החי ומתפרנס מעסקאות סמים.

הסנגור צירף לטיעוניו אוסף פסיקה המתייחס לסוגיה של חילוט רכב.

המאשימה התנגדותה להחזרת התפוס. היא תוקעת את יתדות טיעוניה בהוראת סעיף 36 א' (ב) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. לפי טענת המאשימה, הורשע הנאשם בכמה עבירות לרבות עבירה של סחר בסם מסוכן. כמו כן, הרכב שימש את הנאשם לביצוע העבירה של סחר בסם מסוכן, ומכאן, יש לחלט את הרכב.

לטעמי, התמהיל של מכלול ההתרחשויות והנסיבות האופפות את המקרה העומד בפתחנו אינן מצדיקות את החלתו של סעיף זה. להדגיש כי, במקרה דנן, עוד בשלב של הכרעת הדין לא נקבע על ידי בית המשפט כי הנאשם סוחר סמים. כמו כן, לא השכילה התביעה להוכיח כי הרכב הושג בעבירה של עסקת סמים וכי חילוטו לא יפגע בזכות קניינית מהותית של אדם אחר הטוען לזכות בנכס.

סיכום ומסקנה:

עיון בטענותיהם של הצדדים ולאור נסיבות המקרה, מצאתי לנכון להיעתר לבקשת הנאשם ולהורות על החזרת הרכב, כמבוקש. וזאת מהנימוקים שלהלן:

הנאשם הורשע לפי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בהחזקת ואספקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, מסוג חשיש במשקל של 0.2 גרם חשיש נטו. ניתן היה לעגן את עניין חילוט הרכב במסגרת הסדר הטיעון. אולם, דבר כזה לא נעשה ולא צוין במסגרת ההסדר כי הרכב יחולט ו/או כי המאשימה תוכל לבקש לחלטו

הרכב אשר נתפס ע"י המאשימה הינו בבעלות אשתו. לא זו אף זו, נטען כי הרכב משמש את הנאשם לעבודה ובלעדיו אין לו יכולת להתפרנס.

בנוגע לעניין החילוט בית המשפט הביע את עמדתו בעבר בקובעו כי, לאור אופיו הדרסטי של אמצעי התפיסה בשלב הביניים והפגיעה הקניינית הממושכת הכרוכה באמצעי זה, ניתן להעדיפו רק בהיעדר חלופה פוגענית פחות המגשימה את אותה התכלית. כך שעל בית המשפט מוטלת החובה לתור אחר האמצעי אשר פגיעתו הקניינית בבעל הרכוש היא מינימאלית, ואשר מאזן בין האינטרס הציבורי שבהבטחת החילוט לאינטרס הפרט בקניינו (ראה בש"פ 3750/09 פואז אלהואשלה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו ; בש"פ 7715/97 חגג' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (1) 14 (1998)).

כמו כן, נקבע ברע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרה ישראל (פ"ד נג (3) 312) כי:

"המשך החזקת החפץ אשר נתפס בידי המשטרה יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים, מעבר לפגיעה שהייתה בעצם התפיסה, ומכאן עשויה שתילמד חובה המוטלת על המשטרה- ועל בית המשפט בשיבתו לביקורת על מעשי המשטרה- לבדוק ולמצוא לא אך אם תפיסת הנכס נעשתה לתכלית ראויה אלא גם אם המשך החזקת הנכס בידי המשטרה אינו פוגע בבעלים במידה העולה על הנדרש".

באותו פסק דין נקבע גם כי:

"שומה עליו על בית המשפט לבדוק ולמצוא אם קיימת חלופה אשר תשיג את תכלית "מעצרו" של הנכס, אך פגיעתה בבעל הזכות בנכס תהא פחותה מן הפגיעה בו אם תמשיך המשטרה ותחזיק בנכס".

בשולי החלטתי רואה אני לנכון לשוב ולהדגיש כי אשתו של הנאשם היא הבעלים הרשום של הרכב. יתרה מזו, מכלול הנסיבות, העובדה כי הסדר הטיעון לא כלל את עניין החילוט, העובדה כי הנאשם לא הוכרז כסוחר סמים וכי בעובדות כתב האישום לא צוין כי, בבוא העת, יתבקש בית המשפט לחלט את הרכוש; כל אלה יחדיו מובילני למסקנה לפיה - הבקשה להחזרת תפוס בדין יסודה ואני מורה על החזרת התפוס לבעליו לאלתר.

להודיע לצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: