מדינת ישראל נ' פרי(אסיר)

החלטה

1.בפני בקשה לביטול כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם, מחמת הגנה מן הצדק בהסתמך על הוראות סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: החסד"פ).

2.כנגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי הנטען בכתב האישום, בלילה שבין 3.6.2006 לבין 4.6.2006 שהו הנאשם ומשה פחימה (להלן: "המתלונן"), בהיותם אסירים, בחדר באגף 1 בכלא "כרמל". בשעה 5:30 או בסמוך לכך, בעודם בחדר, שפך הנאשם נוזל רותח על גופו של המתלונן בכוונה לגרום לו חבלות חמורות. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן כוויות מדרגה שנייה ושלישית בפנים, בחזה, בגב ובגפיים ובגינן הוא אושפז בבית חולים מיום 4.6.2006 עד ליום 13.7.2006, שם טופל ונותח.

3.תחילה נסגר התיק ביום 15.7.2007 עקב חסר בראיות. פנייתו של ב"כ המתלונן למשטרה בתחילת שנת 2008 הובילה לבחינה מחודשת של התיק, ובסופו של דבר לקבלת הערר על ההחלטה לסגרו בשנת 2010. כתב אישום כנגד הנאשם הוגש ביום 4.11.2012.

4.בישיבה מיום 5.3.2013, הכחיש הנאשם באמצעות בא כוחו את עובדות כתב האישום, פרט לכך שבזמנים הרלוונטיים לכתב האישום היה בכלא. בד בבד טען הסנגור, בעל-פה ובהמשך גם בכתב, כי יש לבטל את כתב האישום מטעמי "הגנה מן הצדק".

בקשת הנאשם לבטל את כתב האישום מבוססת על הנימוקים העיקריים הבאים:

4.1אי תקינות הליך סגירת התיק ופתיחתו מחדש. בהקשר זה נטען כי בעוד שסעיף 65 לחסד"פ מאפשר למתלונן להגיש ערר על סגירת התיק תוך 30 יום מיום קבלת ההודעה על ההחלטה לסגרו, כאן פנייתו הראשונה של המתלונן נעשתה רק בחודש פברואר 2008, קרי, כעשרה חודשים לאחר סגירת התיק.
הסנגור הוסיף והביע תמיהה באשר לעצם ההחלטה לפתוח מחדש את התיק רק בהסתמך על פניית ב"כ המתלונן, מבלי שבוצעה כל השלמת חקירה ומבלי שהשתנה המצב בתיק.

4.2אי קיום חובת השימוע, זאת משלא הוכח שנמסרה לנאשם הודעת יידוע על העברת חומר חקירה לתביעה, בהתאם לסעיף 60א לחסד"פ. אי המצאת הודעת היידוע לנאשם הובילה לאי קבלת תגובתו עובר לקבלת ההחלטה על פתיחת התיק מחדש.

4.3כתב האישום הוגש כנגד הנאשם בשיהוי רב, לאחר תקופה של למעלה משש שנים מעת ביצוע העבירה המיוחסת לו ולאחר שקיבל הודעה בדבר סגירתו של התיק נגדו. לפיכך, לא זו בלבד שהשיהוי פוגע בהסתמכותו של הנאשם, אלא שהשיהוי יוביל בהכרח לקשיים ראייתיים וכפועל יוצא לפגיעה ביכולת בירור האמת.

5.המאשימה ציינה מנגד כי על בית המשפט, בדונו בטענה מעין זו, שהנה בעלת פן ערכי, ליתן את הדעת לשיקולים הערכיים והאינטרסים הציבוריים כבדי המשקל המחייבים ניהול הליך פלילי בגין אירוע אכזרי שבעטיו נגרמו למתלונן כוויות חמורות. ב"כ המאשימה הסכימה כי חלף זמן ניכר בין האירוע לבין מועד הגשת כתב האישום, ואולם אין בכך לטעמה כדי להצדיק מהלך קיצוני וחריג של ביטול כתב האישום והימנעות מניהול ההליך הפלילי בנסיבות הקשות של המקרה.
בהתייחס לטענת השיהוי טענה המאשימה כי אם וככל שבית המשפט יגיע למסקנה שמדובר בשיהוי בלתי סביר, הרי שניתן יהיה לתת לכך ביטוי באמצעים מתונים ומידתיים, כגון בעת גזירת הדין, אם וככל שהנאשם יורשע. אשר לטענה בדבר קשיים בבירור עובדות המקרה, נטען כי אלה יתבררו לגופו של ענין במהלך שמיעת המשפט, וכך גם השלכותיהן על בירור האשמה והכרעת הדין.
עוד טענה ב"כ המאשימה כי כתב האישום הוגש כדין, לאחר שהגורם המוסמך החליט לקבל את הערר על ההחלטה המקורית להורות על סגירת התיק ביום 15.7.07 מחוסר ראיות. ההחלטה להורות על הגשת כתב אישום בניגוד להחלטה קודמת, התקבלה לאחר בדיקה והערכה מחודשת של הראיות, ועל דעת פרקליט המדינה. לשיטת המאשימה, החלטה מעין זו אינה מחייבת שינוי במצב הראייתי או השלמת חקירה.

דיון והכרעה

6.דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" מעוגנת בסעיף 149 (10) לחסד"פ. בבוא בית המשפט להחיל דוקטרינה זו, צריך הוא לפעול על פי תכליתה, שהיא עשיית צדק עם הנאשם תוך עריכת איזון ראוי בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי. בד בבד נקבע כי טענת "הגנה מן הצדק" תתקבל אך לעיתים נדירות:

"ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר." (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 807).

כן ראו - ע"פ 3821/08 חיים שלומוב נ' מדינת ישראל (27.11.2008):

"באותו מקרה נקבע מבחן משולש לבחינת טענת "הגנה מן הצדק", אשר ממשיך להנחות את בתי המשפט גם לאחר עיגון הדוקטרינה בחוק סדר הדין הפלילי:

"יש לבחון בשלב הראשון מהם הפגמים שנתגלו בהליך המשפטי שננקט כנגד הנאשם ומהי עוצמתם; בשלב השני יש לקבוע האם ניתן לקיים את ההליך הפלילי, בצורה הוגנת וצודקת, חרף הפגמים שנתגלו בו. בשלב זה על בית המשפט לאזן בין האינטרסים הרלוונטיים השונים תוך התחשבות בנסיבות כל מקרה ומקרה והתייחסות, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם, למידת הפגיעה ביכולתו להתגונן כראוי ולמידת אשמתה של הרשות. בשלב השלישי על בית המשפט לבדוק, במידה והשתכנע כי ההליך אכן נוהל באופן אשר נוגד את עקרונות הצדק וההגינות, האם ניתן לנקוט באמצעים מתונים יותר מאשר ביטול כתב-האישום על-מנת לרפא את הפגמים." (ראו ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור ([פורסם בנבו], 4.9.2007); פרשת בורוביץ, 807-808)".