מדינת ישראל נ' פורר ואח'

החלטה

עם תום פרשת התביעה ולאחר שהתרתי העדתו של יהושע פורר, אשר היה נאשם מס' 1 בתיק זה ולאחר מכן צורף כעד תביעה לכתב האישום וסוף דבר ויתרה התביעה על העדתו מטעמה, עוד בטרם יעידו הנאשמים, פנה סניגורו של נאשם 3 והעלה שתי טענות. האחת עניינה טענה כי אין להשיב על האשמה בכל הנוגע לפרט האישום הראשון בכתב האישום והאחרת היא טענה כי יש לבטל את כתב האישום כולו בשל הגנה מן הצדק.

אין להשיב על האשמה (פרט אישום ראשון)

פרט האישום הראשון ייחס במקורו לנאשמים 1 (שעניינו הופרד, כאמור עליל) ו-3 עבירה של שבועת שקר, לפי סעיף 239 לחוק העונשין, בכך ש:

"7. ביום 10/2/99 חתמו הנאשמים 1 ו-3 בהתאם לחוק רשויות מקומיות (מימון בחירות) התשנ"ג – 1993 על דיווח למבקר המדינה בלווית תצהיר על הכנסות הסיעה שבו הצהירו בכזב כי הרישומים במערכת החשבונות של הסיעה נכונים, כאשר בדו"ח הכספי המצורף לדיווח ציינו את קיומו של החשבון הגדול בלבד ולא דיווחו על קיומו של החשבון הקטן ועל הפעילות הכספית שהתרחשה בו.

8. במעשיהם המתוארים לעיל, מסרו נאשמים 1 ו-3 למבקר המדינה תצהיר כוזב ביודעם שהוא שיקרי ואינו משקף נכונה את הפעילות הכספית של הסיעה".

לבית המשפט הוגש מסמך שכותרתו: "מהפך ברחובות בראשות שוקי פורר – בחירות מוניציפאליות – רחובות – דו"חות כספיים לתקופת הבחירות לעירית רחובות שהתקיימו ביום 10 בנובמבר 1998". (ת/117).

מסמך זה הופנה אל מבקר המדינה והוגש מכוחו של סעיף 22(א) לחוק הרשויות המקומיות, חתומים עליו נאשם 1 – שוקי פורר ונאשם 3 – אורי צוקר והוא מלווה בתצהיר בו נאמר לאחר שהצהירו כי הוזהרו שעליהם לומר אמת:

"1. אנו נציגיה של סיעת מהפך ברחובות בראשות שוקי פורר המוסמכים לפעול בשם הסיעה לענין חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) התשנ"ג – 1993.

2. אנו מצהירים בזה, לפי מיטב ידיעותינו, כי הרישומים במערכת החשבונות של הסיעה שלמים ונכונים.

3.אני מצהירים כי כל האמור לעיל אמת."

לטעמו של ב"כ הנאשם 3, הרי שהתשתית העובדתית אשר הציגה התביעה בפרשת התביעה אינה מקימה תשתית כלשהי לעבירה מיוחסת ועל כן לטעמו, אין על הנאשם להשיב על האשמה.

ב"כ הנאשם ביקש ללמוד על התימוכין לטיעוניו מלשונה של תקנה 4 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק אשר לפיה המצהיר בתצהיר המצורף לעתירה יצהיר על עובדות שהן בתחום ידיעתו האישית כעובדות נכונות ועל עובדות אחרות יצהיר שהן נכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו.

על כן, לטענתו של ב"כ הנאשם באם הצהיר המצהיר הצהרה כשלהי שהיא למיטב ידיעתו ואמונתו אמת התברר כי העובדות אינן נכונות, אך במעמד ההצהרה האמין המצהיר כי הדברים נכונים, הרי שהוא לא עבר עבירה כשלהי, שכן המחוקק עצמו הותיר אפשרות כזו של הצהרה על פי מיטב הידיעה והאמונה.

על התביעה להוכיח במקרה של הצהרה מסוג זה כי במעמד ההצהרה ידע המצהיר כי העובדות אותן הוא מצהיר אינן נכונות.

ואכן, כך יוחס לנאשם בכתב האישום, כי משחתם על התצהיר, עשה כן בכזב.

לטעמו של ב"כ הנאשם, הרי שעיון ב-ת/117 אינו מעלה כי מדובר בהצהרת כזב אלא כל שהוא מעלה כי המצהירים עליו חתמו כי "לפי מיטב ידיעתנו...." ואם היתה ידיעתם כך בזמן ההצהרה הרי שלא עברו כל עבירה.

לטעמו של ב"כ הנאשם התביעה אף לא ניסתה להראות במהלך פרשת התביעה מה היה הלוך רוחם של הנאשמים בעת החתימה על התצהיר.

ידוע לו לב"כ הנאשם כי בכל מקרה של תצהיר כוזב, הרי שבעת שהתביעה הוכיחה כי מדובר בתצהיר ובו עובדות שאינן נכונות הרי שהנטל עובר אל כתפי הנאשם להוכיח כי בעת החתימה על התצהיר לא היתה לו כוונה פלילית, אלא שלטעמו, לא כך הוא משמדובר בתצהיר אשר נחתם על פי "מיטב הידיעה".

התביעה סבורה כי יש לדחות טענה זו של ב"כ נאשם 3.