מדינת ישראל נ' פורר ואח'

החלטה

החלטה זו ניתנת בהמשך להחלטתי מיום 12/12/10 ובהמשך לבקשות נוספות שהועלו על ידי ב"כ הנאשמים באשר לסדר העדת העדים בפרשת ההגנה.

כזכור, פרשת התביעה הסתיימה ובטרם החלה פרשת ההגנה, ביקשו ב"כ הנאשמים כי בטרם יעידו הנאשמים ולמעשה, נאשם 2, כראשון מביניהם, יעיד מעם ההגנה מר יהושע פורר, אשר היה הנאשם מס' 1 בתיק זה ודינו נגזר לאחר שהוא הודה במסגרת עיסקת טיעון שנערכה עימו ועניינו הופרד.

את הבקשה העלה ב"כ נאשם 2, העתיד להעיד ראשון מבין הנאשמים, אולם הצטרפו לבקשתו ב"כ הנאשמים האחרים.

הבקשה מתחלקת לשני טעמים עיקריים – האחד כי בשל טעמים שיפורטו להלן ועיקרם בכך שעניינו של פורר הופרד בעבר, יש עתה, להעידו בטרם יעידו הנאשמים והטעם האחר הוא כי בדעת הנאשמים להעלות כבר עתה טענה של הגנה מן הצדק והם נזקקים אף לדבריו של פורר כדי להעלות טענה זו וכפי שיתברר להלן, הטעמים, למעשה, שלובים זה בזה.

הבקשה מתבססת על כך כי פורר היה הנאשם מס' 1 בתיק זה וכי ביום 31/12/08 הציגו הצדדים הסדר טיעון בעניינו, תוך שנציגת המאשימה הצהירה כי היא מבקשת להפריד את עניינו של פורר מעניינם של הנאשמים האחרים ולצרפו כעד תביעה לגבי יתר הנאשמים.

בעקבות בקשה זו, החליט בית המשפט (במותב אחר) על הפרדת הדיון ועל תיקון כתב האישום באופן שפורר צורף כעד תביעה נגד נאשמים 2 – 5.

עם סיומה של פרשת התביעה בעניינם של נאשמים 2-4 ולאחר שהתביעה התלבטה בענין זה, היא הודיעה כי היא מוותרת על עדותו של פורר.

או אז הודיעו ב"כ הנאשמים כי הם מבקשים להעיד אותו מטעמם וכאמור, בטרם יעידו הנאשמים.

בין יתר טעמיהם, הפנו ב"כ הנאשמים אל סעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי ואשר לפיו לא יגזור בית משפט את דינו של נאשם אשר הואשם יחד עם אחרים באותו כתב אישום, אלא אם הודה ואתו נאשם והודע כי הוא ייקרא להעיד נגד הנאשמים האחרים, או אם רשם בית המשפט נימוקים מיוחדים להפרדת הדיון.

בענייננו, היה הטעם להפרדת הדיון הבקשה כי פורר יעיד נגד הנאשמים האחרים. לטעמם של ב"כ הנאשמים יש להצהרה זו של התביעה משמעות והיתה כוונה כי דבריו של פורר יובאו בפני בית המשפט במהלכה של פרשת התביעה ונראה, כי יש עתה מעין רצון "להסתיר" את דבריו של פורר מעיני בית מהפשט ו/או לחקרו בחקירה נגדית על ידי התביעה, ו/או שהוא ייראה כמי שהובא להעיד מטעמה של ההגנה ולא מטעם המאשימה.

ב"כ הנאשמים אף הרחיקו לכת וטענו כי בכך שהתביעה ויתרה על העדתו של פורר בפרשת התביעה נמנעה מהם האפשרות לטעון טענת אין להשיב על האשמה, בשל עדותו הצפוייה.

ייאמר כבר עתה לענין זה, כי המאשימה הציעה כי אעיין בהודעותיו של פורר כפי שנמסרו במשטרה על מנת ללמוד מה אמורה להיות רוח עדותו ואולם, מאחר שפורר צפוי להעיד בבית המשפט, כך או כך, בשלב כלשהו של פרשת ההגנה, לא מצאתי כי נכון יהיה לעשות כן עתה.

ולענין הטענה האפשרית של אין להשיב על האשמה, הרי שלאור ההלכות הפסוקות זה מכבר באשר לטענה זו, כידוע, די בשלב זה של ההליך ב"בדל ראיה" ואין צורך אף להכריע במהימנותן של ראיות ועדויות או בשאלת משקלן ועל כן לא היה בעדותו של פורר, תהא אשר תהא, כדי להביא לקבלת טענה של אין להשיב על האשמה.

המאשימה השיבה כי אמנם לכתחילה, היה רצון להעיד את פורר כעד תביעה מאחר שפורר הודה בנושא שהיה שנוי במחלוקת עם הנאשמים., דהיינו כי הוא חתם על חוזים שאינם משקפים את המציאות. עתה, לאחר שמיעת פרשת התביעה, סבורה המאשימה כי אין עוד מחלוקת על כך שנחתמו חוזים שאינם משקפים את המציאות ולכן החליטה לנצל את הפררוגטיבה השמורה לה ולוותר על עדותו.

המאשימה הדגישה כי הכלל הוא שנאשם הוא המעיד ראשון ומאחורי כלל זה הגיון ברור ועל כן יש צורך בנימוק מיוחד, מהותי ומשמעותי על מנת לסטות מכלל זה וכזה לא עלה בענייננו.

סוגיה נוספת אשר הועלתה על ידי ב"כ הנאשמים היא טענת ההגנה מן הצדק.

טענה זו הועלתה כבר בראשיתו של ההליך ובטרם החל בית המשפט בשמיעת הראיות. בהחלטה שניתנה על ידי לענין אותה בקשה אז (7/6/09) נקבע:

"במצב דברים זה, ברי כי על פי כתבי הטענות בלבד לא אוכל להכריע ויש לשמוע את הראיות בתיק זה , על מנת לקבוע האם אכן ייחסה המאשימה לנאשמים את העבירות שהיה מקום לייחס להם, על פי חומר הראיות, או שמא נקטה באכיפה בררנית, שהיא מאלה הפסולות והמקימות הגנה מן הצדק.

על כן יישמעו הראיות בתיק ואם לאחר מכן יעמוד המבקש, או מי מהנאשמים האחרים על טענה זו, יוכל כמובן להעלותה, שכן הגם שזוהי טענה מקדמית, אין הכרח להעלותה דווקא בשלב זה של ההליך ובוודאי שאין הכרח לקבל החלטה בעניינה בשלב זה, משאין יכולת כאמור לעשות כן."