מדינת ישראל נ' פאעור(עציר)

החלטה

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום, בת.פ. 46356-10-10, בו מיוחס לו ביצוע עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

מדובר, לפי הנטען בכתב האישום, באירוע מיום 23/10/10, במהלכו איים המשיב על אשתו, הגב' חלוד פאעור (להלן: "המתלוננת"), באומרו לה, תוך שהוא אוחז בידו סכין מטבח, כי אם תדבר עוד מילה, היא תקבל את הסכין בבטנה.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם הבקשה שבפניי, בה עותרת המבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בת.פ. 46356-10-10.

מקור סמכותו של בימ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, בהוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

על פי הוראות סעיף זה, תנאי מוקדם לקיומה של הסמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים הוא, שישנה עילת מעצר ושישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם. בהעדר עילת מעצר ו/או ראיות לכאורה, אין לביהמ"ש סמכות להורות על מעצר עד תום ההליכים, תהא חומרת העבירה אשר תהא.

כאשר ישנה עילת מעצר וישנן ראיות לכאורה, מוסמך ביהמ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אולם הוא אינו רשאי לעשות כן בטרם בדק אם "ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה", כפי שמורה לנו סעיף 21 (ב)(1) לחוק המעצרים.

הנה כי כן, לאור הוראות סעיף 21 לחוק המעצרים, רק כאשר ישנה עילת מעצר וישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם שעניינו נדון בפני ביהמ"ש ורק אם אין בנמצא חלופת מעצר ראויה, היינו כזו שתבטיח את מטרת המעצר, יורה ביהמ"ש לעצור את הנאשם עד תום ההליכים.

3.ועתה למקרה שבפניי. הבה נבדוק אם יש במקרה זה עילת מעצר וראיות לכאורה ואם יש, נבדוק אם ניתן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר מתאימה.

א.אשר לקיומה של עילת מעצר:

לאור העובדה שהנאשם מואשם בעבירת אלמ"ב (אלימות מילולית כלפי אשתו) ולאור הוראות סעיף 21 (א)(1)(ג)(5) לחוק המעצרים, חזקה שמתקיימת במקרה זה עילת מעצר לפי סעיף 21 (א)(1)(ב) לחוק המעצרים, הידועה כ"עילת המסוכנות". חזקה זו ניתנת אמנם לסתירה, אולם אני סבור כי לאור נסיבות המקרה שבפניי ולאור העובדה שמדברי המתלוננת בהודעתה עולה שאין זו הפעם הראשונה שהמשיב מאיים עליה וכן כי בעבר אף תקף אותה, דבר המוצא חיזוק בגיליון הרשעותיו הקודמות של המשיב, ממנו עולה כי בעבר הורשע בביצוע עבירה לפי סעיף 380 + 382 (ג) לחוק העונשין, אני סבור שלא עלה בידי המשיב לסתור חזקה זו.

לא נעלם ממני שבישיבת יום 24/10/10 ביקשה המתלוננת לבטל את תלונתה, אולם אין אני מסכים עם הסניגור שיש בכך "כדי להפיג את המסוכנות של המשיב, ככל שהיא קיימת", כי אם להיפך. מאחר והמתלוננת אמרה את דבריה באולם, בנוכחותי, התרשמתי כי הדברים נאמרו מתוך פחד וחרדה. לא אתפלא אם יתברר כי מי מבני משפחתו של המשיב ו/או מבני משפחתה, אילץ אותה לבוא לבית המשפט ולבקש את ביטול התלונה.

ב.אשר לקיומן של ראיות לכאורה:

עיינתי בעדויות ובשאר הראיות המצויות בתיק החקירה, שהצג לעיוני, ונחה דעתי שיש בנמצא די ראיות שאם תתקבלנה כאמינות ע"י המותב שידון בתיק הפלילי, יהיה בהן כדי להביא להרשעת המשיב בביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

לא נעלם ממני שמדובר בגרסה מול גרסה, שהרי המשיב הכחיש מכל וכל את דברי המתלוננת, אולם ראוי לזכור שבשלב זה, של דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, אין זה מתפקידו של ביהמ"ש להכריע בשאלות של אמינות או מהימנות. זאת יעשה המותב שידון בתיק הפלילי.

כאמור, המתלוננת ביקשה לבטל את תלונתה, אולם אין בכך כדי להשליך על שאלת קיומן של ראיות לכאורה, שכן המתלוננת לא חזרה בה מהגרסה שמסרה, אלא עמדה על אמיתותה, באומרה "כל מה שאמרתי במשטרה זה אמת ואני מבקשת לוותר רק בשביל הילדים".

ג.אשר לקיומה של חלופת מעצר:

הסניגור הציע – למקרה וייקבע שיש עילת מעצר וישנן ראיות לכאורה - לשחרר את המשיב לבית אחותו, הגב' רוזט עייאשה, שם יהיה נתון לפיקוחם של האחות ושל בעלה, מר סעיד עייאשה (להלן: "סעיד"). ב"כ המבקשת התנגד לחלופה זו.

רבות דובר בפסיקה על הבעייתיות של שחרור למעצר בית בבית קרובי משפחה מדרגה ראשונה. אם לא די בכך, כפי שעולה מחקירתו של הגיס סעיד ומגיליון הרשעותיו הקודמות, מדובר באדם בעל 7 הרשעות קודמות, 5 מהן בגין עבירות של אלימות. אני מסופק אם החלופה שהוצעה הינה חלופה ראויה, היינו כזו שתאיין עד למינימום את מסוכנותו של המשיב כלפי המתלוננת. אני סבור שמן הראוי שחלופה זו תיבדק ע"י שירות המבחן, בטרם אתן החלטה סופית בעניין.

4.סיכומו של דבר ולאור כל האמור לעיל, אני מורה על קבלת תסקיר מעצר.