מדינת ישראל נ' עתמלה

החלטה

לפניי בקשה למעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים נגדו, ולפסילת רישיונו לתקופה זו.

טיעוני הצדדים

המבקשת טענה בבקשתה, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיב וכן עילת מעצר. צוין כי טרם יבשה הדיו על החלטת ביהמ"ש בדבר פסילתו של הנאשם וכבר שב לאחוז בהגה. עוד התייחסה המבקשת לעברו המכביד של המשיב, נוכח כמות העבירות ביחס לוותק הנהיגה שלו, וכן חומרתן. עוד בעברו הרשעה בגין שימוש בסמים שלא לצריכה עצמית. המשיב ביצע העבירות כאשר מאסר מותנה תלוי ועומד נגדו, ולמרות דבריו בטרם גזירת הדין. משכך, נטען, אין לתת בו אמון.

בדיון שהתקיים ביום 3.11.13, ציין התובע כי הצהרת תובע הוגשה ביום 1.11.13, אך ביהמ"ש החליט לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים שיעמדו בעינם עד ליום 7.11.13, ערר שהגישה התביעה – נדחה. התובע ציין כי בתאריך 3.11.13 בסמוך לשעה 10.00 הודיע לסניגור כי כתב האישום יוגש באותו יום, לצד בקשה למעצר עד לתום ההליכים, ואף הודיע על כך ישירות לנאשם עצמו. למרות זאת, לא התייצבו המשיב ובא כוחו לדיון. כאשר התקשר התובע לסניגור בשעות הצהריים המאוחרות כדי לבדוק היכן הוא, הודיע לו הסניגור כי עזב כבר את בית המשפט, וכי הוא מבקש לדחות את הדיון למחרת היום, וכי הוא ידאג להתייצבות המשיב.

בלית ברירה, דחיתי את הדיון, תוך שהוריתי להביא את המשיב בצו הבאה.

בדיון שהתקיים למחרת היום, אליו הובא המשיב בהתאם לצו ההבאה, הסכים הסניגור לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, נוכח החלטות בימ"ש השלום והמחוזי שדנו בשאלת מעצרו של המשיב בהליך קודם. הסניגור בקש להזמין תסקיר מעצר, ולאפשר למשיב להמשיך ולשהות בחלופת מעצר עד אז, ולאחר מכן לאפשר לו לסיים את עבודות השירות בהן החל עובר למעצרו בתיק זה.

התובעת ציינה כי אי התייצבותו של המשיב לדיון ב-3.11.13 מלמדת כי אין ליתן בו אמון. עוד ציינה כי היא מודעת להחלטת ביהמ"ש מיום 1.11.13, אך המצב השתנה עם הגשת כתב האישום והבקשה למעצרו.

הסניגור בקש להוסיף, כי התובע אכן הודיע לו על קיום הדיון, אך לא הצליח להודיע על כך למשיב. לאחר שהודיע לו התובע את תוכן החלטתי מיום 3.11.13, מיד יצר קשר עם המשיב והודיע לו על כך. המשיב הודיע לו כי מאחר שאין לו זימון בכתב, הוא לא יצא את ביתו בשל התנאים המגבילים.

התנהלות ההגנה

אומר מיד כי התנהגותו של המשיב, שלא רצה לצאת את מעצר הבית לדיון בביהמ"ש משום שלא קיבל זימון בכתב – נראית לי כניסיון היתממות וכהתחמקות, וזאת בלשון המעטה. המשיב ידע שעומדים להיות מוגשים כתב אישום ובקשה למעצרו, נוכח עמדת התביעה בהצהרת התובע שניתנה יומיים קודם לכן כאשר בקשה התביעה לעצרו עד אז, והלא שחרורו בתנאים מגבילים, להבדיל משחרור מלא, נבע אך ורק מהצהרת התובע כי כך עומד לקרות. ברור שבמסגרת זמנים זו אין מקום לשליחת הזמנה כתובה בדואר ישראל. ללא ספק היה על המשיב להתייצב לדיון, למותר לציין כי אחד מתנאי השחרור היה כי עליו להתייצב להמשך הדיונים.

יותר מכך, לא ברורה לי התנהגות הסניגור, המייצג את הסניגוריה הציבורית, שהתובע הודיע לו על קיום הדיון ב-3.11.13, כפי שאישר בעצמו לפניי, אך הוא בחר שלא להתייצב !

בדבריו לפניי למחרת היום, אף לא היה כל הסבר לאי התייצבותו.

דיון והכרעה

בית המשפט שדן בבקשה להארכת מעצרו של המשיב מכוח הצהרת התובע, בחן את חומר הראיות וקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיב, וכן עילת מעצר. אין לי אלא להסכים עם קביעות אלה, במלוא הצניעות.

מסוכנותו של המשיב נבחנה אף היא באותה החלטה באספקלריה של עברו והעבירות הנוכחיות.

לכך יש להוסיף, את התנהגותו של המשיב מאז שוחרר, ואת בחירתו שלא להתייצב לדיון עליו הודע לו, תוך הפרת תנאי מתנאי שחרורו.

התנהגותו זו מפחיתה מרמת האמון שניתן לתת במשיב.

בהתחשב בכלל נסיבותיו של המשיב, אני סבורה כי ניתן לאיין את מסוכנותו בחלופת מעצר, שבסיסה יישאר כפי שנקבע בהחלטה מיום 1.11.13, בכפוף לחקירת המשמורנים אשר לא נחקרו במסגרת אותה החלטה, לא הביעו הסכמתם לשמש משמורנים לתקופה ארוכה ולא נבחנה התאמתם לשמש כאלה, ובתוספת ערובות נוספות.

נוכח מסוכנותו של המשיב ורמת האמון שניתן לתת בו, אינני רואה מקום לאפשר למשיב לצאת את מעצר הבית על מנת להמשיך ולבצע את עבודות השירות בהן החל בטרם נעצר נוהג, כאמור בכתב האישום בתיק זה.