מדינת ישראל נ' עראבי

גזר דין

1.בתאריך 14/7/11 החזיק הנאשם 2.347 גרם נטו של סם מסוכן מסוג הרואין, כשהוא מחולק לחמש אריזות סגורות בחום (להלן: "הסם"), אותן הוא הטמין באדמה, ליד הרפת שבמתחם המגורים של משפחת עבאס, בכפר מכר. לכן הוגש נגדו כתב אישום, בתיק שבפניי, בו יוחס לו ביצוע עבירה לפי סעיף 7 (א) + (ג) ריישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג – 1973 (להלן: "פקודת הסמים").

2.בישיבת ההקראה הודה הנאשם בהחזקת הסם במועד, במקום ובכמויות שצויינו בכתב האישום, אולם טען כי החזיק בסם לצריכתו העצמית בלבד. לכן נקבע התיק להוכחות.

88לאור משקל הסם ולאור החזקה שנקבעה בסעיף 31 (3) לפקודת הסמים, על הנאשם היה להוכיח את טענתו כי החזיק בסם לצריכה עצמית בלבד. בהכרעת הדין, שניתנה ביום 17/1/13, קבעתי כי לא עלה בידי הנאשם להוכיח את טענתו הנ"ל ולכן הרשעתי אותו בביצוע העבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

3.בישיבת יום 27/2/13 טענו הצדדים לעונש.

לאור הוראות סעיף 40 ג' (א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), הכלול בסימן א' 1 לפרק ו' לחוק העונשין, שהוסף לחוק העונשין בתיקון מס' 113, שומה על בימ"ש הגוזר את דינו של נאשם שעניינו נדון בפניו, לקבוע תחילה את מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שבביצועה הורשע הנאשם (להלן: "המתחם"), בשים לב לעקרון המנחה (היינו, קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל על הנאשם) ובהתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בערך החברתי, במדיניות הענישה הנהוגה בסוג זה של עבירות ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ככל שביהמ"ש סבור שנסיבות אלה משפיעות על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם, שאת דינו גוזר בית המשפט.

במסגרת טיעוניו לעונש, שהוגשו שבכתב, טען ב"כ המאשימה כי המתחם, בנסיבות תיק זה, נע בין 6 ל- 12 חודשי מאסר בפועל + מאסר על תנאי + קנס + פסילת רשיון נהיגה. זאת מהטעמים אותם פירט בהרחבה.

הסניגור, לעומתו, טען כי המתחם נע בין מאסר על תנאי למאסר בפועל של מספר חודשים, מבלי שטרח לנמק מדוע.

אין חולקין באשר לחומרת העבירה בה הורשע הנאשם ובאשר לצורך בענישה מחמירה כדי להילחם בנגע הסמים, שפשט ופשה במקומותינו והפוגע בכל חלקה טובה. יפים לעניין זה דברי כב' השופט מר סלים ג'ובראן בע"פ 9482/09 שמעון ביטון נ. מדינת ישראל, סעיף 24, (פורסם בנבו), לפיהם,

"...נגע הסמים הפוגע קשות בחברתנו מחייב מלחמת חורמה והעונשים שייגזרו על ידי בתי המשפט בשל עבירות סמים צריכים להשתלב במאבק הכולל להדברת הנגע. על כן, יש ליתן משקל ממשי לשיקול ההרתעתי אל מול השיקולים האישיים, אשר משקלם יהיה נמוך יותר במקרים כגון אלה. 'עונש הולם למחזיקי סמים שלא לשימוש עצמי – קרי: למשולבים במערך ההפצה – מכוון לקבוע בהכרת הכל את החומרה היתרה שאנו מייחסים להפצת הסמים, ולהרתיע עבריינים בכח מלשלוח ידם בפעילות ההפצה. שתי תכליות מרכזיות אלו ניתן להשיג רק על ידי הטלת עונשים חמורים (ע"פ 966/94, אמזלג נ. מדינת ישראל...)' ".

בהתחשב בחומרת העבירה, נסיבות ביצועה כעולה מהכרעת הדין, סוג הסם, משקלו היחסית נמוך, הנזק שהיה עלול להיגרם לציבור הרחב אם הסם היה מופץ ע"י הנאשם ומדיניות הענישה הנהוגה בסוג זה של עבירות, חסד עשה ב"כ המאשימה עת טען כי המתחם נע בין 6 ל- 12 חודשי מאסר בפועל בלבד, שכן לטעמי הרף העליון של המתחם אמור להיות הרבה יותר גבוה מ- 12 חודשים. מאחר שאין זו דרכו של ביהמ"ש להחמיר מעבר לנדרש ע"י התביעה, אני מאמץ את המתחם לו טען ב"כ המאשימה.

4.בטיעוניו לעונש עתר ב"כ המאשימה להטיל על הנאשם עונש שיהיה ברף הגבוה של המתחם לו טען, קרי: מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים + מאסר על תנאי + קנס + פסילת רשיון נהיגה. זאת לאור חומרת העבירה, כמצויין לעיל ועברו של הנאשם.

הסניגור, לעומתו, ביקש להסתפק בעונש מותנה. זאת לאור נסיבותיו האישיות של הנאשם, שהחיים לא האירו לו פנים, היותו מכור במשך שנים ארוכות לסמים קשים, שחייו "סובבים את הדרך והאופן בו הוא יכול להשיג כסף כלשהו על מנת לרכוש את מנת הסם הבאה שהוא זקוק לה".

שמעתי גם את הנאשם עצמו, שציין כי הוא אב ל- 5 ילדים, כי הוא כל הזמן בסמים וכי לא ראה בחייו יום לבן. הכל שחור. הוא הביע רצון לצאת מעולם הסמים תוך שציין כי אינו יודע איך לעשות זאת. הנאשם ביקש כי יינתן לו צ'אנס ואז הוא יעזור לעצמו.

בהתאם להוראות סעיף 40 ג' (ב) לחוק העונשין, יש לגזור על הנאשם הספציפי שאת דינו גוזר בית המשפט, עונש המצוי במתחם אותו קבע ביהמ"ש - עם אפשרות לחרוג ממנו לקולא, בהתקיים הנסיבות המפורטות בסעיף 40 ד' (א) לחוק העונשין, או לחומרה, בהתקיים הנסיבות המפורטות בסעיף 40 ה' לחוק העונשין - בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה (לרבות הפגיעה של העונש בנאשם, גילו, הפגיעה של העונש במשפחת הנאשם, נטילת אחריות ע"י הנאשם, מאמציו לתקן את תוצאות העבירה, שיתוף הפעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק, התנהגותו החיובית של הנאשם ותרומתו לחברה בדרך כלל, נסיבות חיים קשות של הנאשם שהיתה להן השפעה על ביצוע העבירה, התנהגות רשויות אכיפת החוק, חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה, עברו הפלילי של הנאשם או העדרו ועוד).

לאחר ששקלתי בעניין, תוך שנתתי את דעתי, מצד אחד, לחומרת העבירה ולנסיבות ביצועה, כאמור לעיל ולעברו הפלילי של הנאשם, ממנו עולה כי אין זו הפעם הראשונה שהוא מורשע בעבירת פשע לפי פקודת הסמים, לרבות בעבירות לפי סעיפים 13 ו- 14 לפקודת הסמים, מה שמלמד כי הנאשם, שאין חולקין כי הינו מכור וכי אין לו מקורות כספיים חוקיים למימון רכישת הסם, עוסק, לכאורה, במכירת סמים ו/או בתיווך בעסקאות סמים, כדי להשיג את הכסף למימון הרכישות לצריכתו העצמית, ומצד שני לגילו (בן 46), למצבו המשפחתי ולנסיבותיו האישיות, אני סבור שאין מנוס מהרחקתו של הנאשם מהציבור לתקופה ממושכת, שכן סביר להניח כי כל עוד לא ייגמל מהשימוש בסמים וישתקם – ובמצב הנוכחי אינני רואה כיצד יוכל לעשות זאת – הוא ימשיך להשתמש בסמים ולעבור עבירות למימון רכישות הסמים. ראוי לזכור שהעונשים שהוטלו עליו בעבר, לרבות עונשי מאסר בפועל ועונשי מאסר על תנאי, לא היה בהם כדי להרתיעו.

סיכומו של דבר ומאחר שאין ביהמ"ש מטיל עונשים חמורים מאלה אותם מבקשת המאשימה – הגם שלדעתי היה מקום בנסיבות מקרה זה להרחיק את הנאשם מהציבור לתקופה ממושכת יותר מ- 12 חודשים – מוטל על הנאשם עונש כדלקמן:

מאסר לתקופה של 12 חודשים.

מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר כל עבירה מסוג פשע לפי פקודת הסמים ויורשע עליה.

הגם שהנאשם לא הורשע בעבירה לפי סעיף 7 (א) + (ג) סייפא לפקודת הסמים ולכן אין, לכאורה, חובת פסילה מכח הוראות, סעיף 37 א. (א'1) לפקודת הסמים, הרי שלאור העובדה כי הנאשם מכור לסמים ולטענתו עודנו משתמש בסמים ומכח סמכותי לפי סעיף 37 א. (א) לפקודת הסמים, אני פוסל את הנאשם מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 36 חודשים. תוקף הפסילה מהיום, אלא אם כן תלוי ועומד נגד הנאשם עונש פסילה קודם, שאז תהיה הפסילה במצטבר.