מדינת ישראל נ' ענאני

גזר דין

1.הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בביצוע שלוש עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק בימים 2.5.12 (בשוק העירוני באשדוד), 21.10.12 (ברחובות) וב – 19.11.12 (בהוד השרון).

ייאמר כבר, כי הנאשם שהה במעצר 21 ימים - מיום 19.11.12 ועד ליום 9.12.12, שבו שוחרר. הנאשם התייצב לשתי ישיבות שהתקיימו בעניינו, והודה במיוחס לו בהזדמנות הראשונה.

2.ב"כ המאשימה הדגישה את רצף הכניסות של הנאשם, אשר לחובתו הרשעה ישנה משנת 1998 מאותו הסוג (ת/1). חזרה על הלכות מנחות של בית-המשפט המחוזי אשר פסק כי מתחם העונש ההולם לעבירה בודדת של שהייה בלתי חוקית בישראל ללא עבירה נלווית הינו של מאסר בפועל לתקופה של בין חודש לשישה חודשים. כן הגישה לעיון את עפ"ג 5564-02-13 (מחוזי מרכז) מדינת ישראל נגד בלילאת (3.3.13), שם נדון עניינו של נאשם שהורשע בביצוע שתי עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק עם עבירה נלווית של הפרעה לשוטר באחד האירועים, ובבית-משפט השלום הוטל עליו עונש של 21 ימי מאסר בפועל ומאסר על תנאי, כשצויין כי הרף התחתון של מתחם העונש ההולם הינו של מספר ימי מאסר בפועל. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה, תוך שציין כי מתחם הענישה שקבע בית-משפט השלום אינו עולה בקנה אחד עם זה שנקבע על-ידי בתי-המשפט המחוזיים, והעמיד את עונשו על חודשיים מאסר בפועל.

על כן, עותרת היא להשית על הנאשם 3 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי.

3.הסניגור עותר להסתפק בתקופת מעצרו של הנאשם, אשר שוות ערך באופן מעשי לתקופת מאסר של 31 יום בניכוי מנהלי. טען, כי המדובר בנאשם לא צעיר, בן 58 שנים, בעל משפחה המנהל אורח חיים נורמטיבי, אשר נכנס לישראל על-מנת לפרנס את שני ילדיו ואת אימו בת ה – 84 שנים אותה הוא סועד (כשלא הומצא תיעוד רפואי אודות מצבה). הגיש מסמך רפואי לגבי מצבו הבריאותי של הנאשם (נ/1), וביקש לנהוג בו במידת הרחמים גם על רקע הודאתו המיידית ודברי משפחתו כי הפנים את הלקח המתאים.

4.בדברו לבית-המשפט ביקש הנאשם להבהיר, כי באחת ההזדמנויות נתפס כשהיה בדרכו מפאת סגר, וחזר על כך כי שהה 21 ימים במעצר.

5.על-פי תיקון 113 לחוק העונשין, וכמצוות המחוקק בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין, בקביעת מתחם העונש ההולם את מעשי העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעקרון המנחה של ההלימה, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

6.הנאשם במעשיו פגע בערך המוגן של שמירה על בטחון המדינה וזכותה של המדינה לקבוע את זהות הבאים בשעריה. עם זאת, אין המדובר בפגיעה בעוצמה ניכרת, על רקע נסיבות ביצוע העבירות אשר אינן עומדות בסתירה לטענת הנאשם, כי נכנס לישראל לצרכי פרנסה בלבד, מבלי שביצע עבירות נלוות ו/או התנהל באופן אשר הכביד על רשויות אכיפת החוק.

7.קיימת כיום מדיניות ענישה נוהגת של בתי-המשפט המחוזיים, כפי שהציגה ב"כ המאשימה, וכן כפי שנקבע בע"פ (מחוזי נצרת) 41708-07-12 ועפ"ג (מחוזי מרכז) 57019-07-12 מדינת ישראל נגד פארס גבור, (מיום 31.7.12 - להלן: פס"ד גבור). בפס"ד גבור נדון עניינם של משיבים אשר הורשעו בשלוש עבירות של שהייה בלתי-חוקית, ללא עבר פלילי, אשר נתפסו באתר בנייה ונכנסו לישראל לצרכי פרנסה. בית-המשפט המחוזי מרכז אימץ מתחם ענישה הולם שנקבע בע"פ מחוזי נצרת, תוך התייחסות להלכת פרג'ין, וקבע כי מתחם הענישה הראוי בעבירה של שהייה בלתי חוקית הינו בין 30 ימי מאסר לשישה חודשי מאסר. בסופו של יום, בהתחשב במכלול השיקולים, הוחמר עונשם של המשיבים (מ – 7 ימי מאסר שהוטל עליהם בבית-המשפט השלום) לחודשיים מאסר בפועל לצד מאסר על תנאי.

עם זאת, ראוי לציין, כי לאחרונה, ביום 24.2.13, פסק בית-המשפט המחוזי בירושלים בעפ"ג 44287-02-13 מדינת ישראל נגד עבד אללטיף, כי מתחם העונש ההולם בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין נע בין 10 ימי מאסר ועד לשישה חודשי מאסר. בהתאם, אישר בית-המשפט המחוזי את גזר-הדין של בית-משפט השלום, שהטיל 14 ימי מאסר בפועל ומאסר על תנאי על נאשם צעיר שהורשע בביצוע עבירה אחת של כניסה בלתי חוקית לישראל, לחובתו הרשעה קודמת בידוי אבנים.

8.בכל מקרה, בעניינו של הנאשם, מצאתי כי יש מקום לחרוג ממתחם העונש ההולם אשר נקבע בבית-המשפט המחוזי מרכז בפס"ד ג'בור, בשל שיקולי שיקום במובן הרחב, כמפורט בסעיף 40ד' לחוק העונשין.

הנאשם שבפניי הינו אדם לא צעיר, יליד 1956, כבן 57 שנים, נשוי ואב לשני ילדים. לחובתו הרשעה קודמת ישנה משנת 1998 בשל עבירה של כניסה שלא כחוק לישראל, כך שיש בסיס לטענת הסניגור כי המדובר באדם נורמטיבי שאינו מנהל אורח חיים שולי ו/או בעל דפוסים עברייניים. הנאשם אף הוכיח במעשיו כי יש לו מורא החוק, באשר התייצב הוא לישיבות בית-המשפט כנדרש (מלבד ישיבה אחת שלא הותרה כניסתו) והודה במיוחס לו בהזדמנות הראשונה (ללא כל הסדר ברקע). הנאשם סובל מבעיות רפואיות (כפי שעולה מהמסמך נ/1), ונותנת אני אמון בדבריו כי נאלץ להיכנס לישראל על-מנת לדאוג לילדיו ולאימו המבוגרת (כאשר כיום בפתח הדיון אף הוצג מסמך רפואי – נ/2). בנסיבות אלו, מתחייבת בחינה זהירה וקפדנית, וסבורני כי לא יהא זה מידתי או אנושי להחזירו אל מאחורי סורג ובריח למאסר קצר של כחודש בלבד על-מנת להעמיד את עונשו בגדר המתחם הנוהג.

9.אוסיף עוד, כי תיקון 113 לא העביר מהעולם את מידת החסד והרחמים. נוכח עקרונות הבניית הענישה ויצירת אפיק אחד בלבד המאפשר חריגה ממתחם העונש ההולם בדמות "השיקום" או "הסיכוי לשיקום", יש לאמץ פרשנות תכליתית לפיה:

"הדיבר 'שיקום' במסגרת תיקון 113 צריך להיות רחב ויש לראות בו ככולל גם את מידת החסד והרחמים. שאם לא תאמר כן נימצא מבטלים או מצמצמים את הפעלת ויישום מידת החסד השלובה במידת הדין" (מתוך פסק-דינו של כב' השופט יואל עדן בת.פ. (שלום באר-שבע) 36886-09-12 מדינת ישראל נגד נבאהין (6.1.13), ת.פ. (שלום באר-שבע) 15410-11-12 מדינת ישראל נגד דרביע (27.1.13)).

10.הדברים נכונים במיוחד לגבי הנאשם שבפניי ואחרים שכמותו, אשר מעמדם הבלתי חוקי בישראל אינו מאפשר להציג תוכנית שיקומית באמצעות שירות המבחן או כל גוף טיפולי אחר.

11.על כן, הכרעתי היא, כי ראוי יהיה להסתפק בתקופת מעצרו של הנאשם. עם זאת, לצד המאסר ה"מקוצר" יחסית לענישה הנוהגת, יש להטיל ענישה כספית משמעותית אשר תהווה נדבך הרתעתי נוסף לבל ישוב הנאשם לישראל שלא בדרך החוק.

12.לאור האמור לעיל, גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:

21 ימי מאסר בפועל כימי מעצרו (19.11.12 – 9.12.12).

 מאסר על תנאי של 4 חודשים למשך שלוש שנים מהיום, שלא יעבור עבירה בה הורשע.