מדינת ישראל נ' עמרן(עציר)

ב"כ המבקשת עו"ד יעל בן שמואל

ב"כ המשיב עו"ד קוצר

המשיב – הובא

החלטה

השאלה העומדת לפני במקרה זה היא האם ראוי להורות על מעצרו עד תום ההליכים של אסיר העומד לדין בעוון החדרת סמים לכלא. הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן לשחרר את המשיב ממעצר בתנאים מגבילים. אלה נימוקיי:

רקע עובדתי וטענות הצדדים

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.

לפי עובדות כתב האישום, ביום 10.8.10 יצא המשיב, שהינו אסיר בבית סוהר השרון, לחופשה בת 58 שעות בתנאי מעצר בית מלא בביתו ברחובות. סמוך לאחר מכן השיג המשיב סם מסוכן במטרה להכניסו לבית הסוהר עם שובו מהחופשה, וביום 12.8.10 עת שב מחופשתו, החדיר המשיב לבית המאסר סמים מסוכנים שהוסלקו בגופו בתוך חמש אריזות בכמויות ובסוגים הבאים: הרואין במשקל 29.9851 גרם נטו, קוקאין במשקל 9.6444 גרם נטו וחשיש במשקל 26.3538 גרם נטו.

עם הגשת כתב האישום בקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בבקשת המעצר נטען כי בידי המבקשת ראיות טובות להוכחת אשמתו של המשיב, כי קמה נגדו עילת מעצר סטטוטורית וכי לחובתו עבר פלילי מכביד הכולל 14 הרשעות קודמות בעבירות סמים, רכוש, אלימות, איומים, בריחה ממשמורת חוקית, בריחה ממעצר, הצתה, ועוד.

בישיבה שהתקיימה ביום 2.9.10 הסכימה ב"כ המשיב לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אך טענה כי כיוון שמדובר באסיר אין צורך לעוצרו עד תום ההליכים. ב"כ המבקשת טענה מנגד כי אין להסתפק במקרה זה בשלילת חופשות ויש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, והביאה מספר נימוקים לכך. אחר שמיעת טענות הצדדים על-פה הוסכם כי עמדתם המלאה תובא לפני בכתב.

המדינה טוענת כי בעוד שמאסר נותן ביטוי לשיקולי הענישה, תפקידו של המעצר לענות בעיקר על מסוכנותו של המשיב. לפיכך ישנה הבחנה עניינת בין הזכויות והפריבילגיות של אסיר לבין אלה של אסיר שנתון גם במעצר. לדעת המדינה במקרה הנוכחי ברור כי מסוכנות המשיב לא תאוין רק משום היותו אסיר, שהרי את העבירות המיוחסות לו ביצע בסטטוס זה. לכן, כך נטען, יש הכרח בהטלת מגבלות נוספות על חירותו. זאת ועוד, מועד השחרור המוקדם של המשיב הוא 21.12.10, ועצם קיומו של ההליך הפלילי הנוכחי נגד המשיב אינו מונע ממנו פניה לוועדת שחרורים. ההליך לפני ועדת השחרורים הוא הליך נפרד ולוועדה הסמכות להורות על שחרור אסיר גם אם מתנהל נגדו הליך אחר, וזאת אף מבלי להודיע למדינה או לבית המשפט על כוונתה לעשות כן. אם בית המשפט לא יורה על מעצרו של המשיב, תטיל ההחלטה נטל כבד ולא מוצדק על המבקשת לעקוב אחר ההליך בוועדת השחרורים ולהגיש בקשה למעצרו סמוך לפני שחרורו מהכלא. פעולה זו, כך נטען, אף תביא לבזבוז זמן שיפוטי.

המדינה הוסיפה וטענה כי החלטה לא לעצור אדם משום היותו אסיר היא הפליה לטובה של אסירים שביצעו עבירות במהלך ריצוי העונש לעומת אלה שביצעו את העבירות בהיום חופשיים.

בתגובתה המשלימה הפנתה המבקשת לפסיקה, ועוד טענה כי בפסיקה שהגיש המשיב אין ולוּ מקרה אחד בו נדונה שאלת מעצרו של אסיר שהחדיר סמים לכלא.

לעמדת המדינה צורף מסמך מטעם היועץ המשפטי של שירות בתי הסוהר. במסמך זה (להלן – עמדת שב"ס) פורטו ההבחנות בין אסירים לעצורים מבחינת הזכויות ותנאי ההחזקה. כאמור בעמדת שב"ס, אסירים העומדים בקריטריונים שונים זכאים לצאת לחופשות. עם זה, הובהר כי על פי כללי שב"ס, מוקפאות אוטומטית ולמשך 6 חודשים חופשותיו של כל אסיר שנפתח נגדו תיק פלילי במהלך מאסרו, ובסיום התקופה נבחן הנושא מול משטרת ישראל ביחס לסיווג האסיר. אשר למשיב, סיווגו ממילא אינו מאפשר הוצאתו לחופשות. בעמדת שב"ס הוסבר עוד כי מבחינת הזכות לטלפונים ורמת ההשגחה אין הבדלים בין אסירים לעצורים, וכי מסגרות השיקום אינן עומדות לעצורים. כן נאמר כי עצור אינו מחויב בעבודה בתוך הכלא, ואילו אסיר שמוצעת לו עבודה כאמור אינו רשאי לסרב לה. אסירים יכולים לצאת לעבודה מחוץ לכלא בתנאי שיהיו בסבב חופשות, ואילו עצורים אינם יוצאים לעבודה מחוץ לכלא, ובעניין זה מספיק שהמערכת יודעת שמתנהל נגדם הליך פלילי.

המשיב טען כי יש לנקוט לגביו כמצוות המחוקק ולשחררו לחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו – פחותה. נטען כי היותו של הנאשם בחזקת אסיר תאיין את מסוכנותו, כך שאין צורך לנקוט בכלי המעצר, ומכל מקום בידי הרשויות המפקחות על התנאים בבתי הסוהר לנקוט את הצעדים הנדרשים כדי לקדם פני סכנות אלה. המשיב הוסיף וטען כי למדינה שמורה הזכות לטעון לפני וועדת השחרורים ולהתעדכן אחר מצבו של המשיב, כך שלא צפוי להתעורר קושי בעניין זה, וממילא יכולה היא להגיש בקשה למעצרו סמוך לפני שחרורו. לדעת המשיב, אין לתת משקל להכבדה הנטענת על ידי המבקשת. המדובר לדעתו בחלק אינטגרלי מעבודת המבקשת ומכל מקום אין הנטל האמור שוקל כנגד זכויותיו שלו לכבוד ולחירות.

המשיב צרף לתגובה מטעמו פסיקה התומכת בטענותיו ואיבחן את הפסיקה שהגישה המבקשת.

דיון והכרעה

דומה כי ההחלטה המרכזית בנוגע לסוגיה שלפני היא החלטתו של בית המשפט העליון, מפי כב' השופט זמיר, בבש"פ 6605/97 מדינת ישראל נ' אבו סלימאן, פ"ד נא(5) 185 (1997). בהחלטה זו נקבע בבירור כי הוראת סעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, לפיה על בית המשפט המונחת לפניו בקשת מעצר לשקול אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה", חלה גם לגבי נאשמים הנתונים במאסר. מאסר, כך נקבע, "יעיל בדרך כלל כמו מעצר, או לפחות כמעט כמו מעצר" להגשמת התכלית המנויה בעילות המעצר השונות. עוד נקבע באותה החלטה כי, כתוצאה מהתנאים הקלים יותר של מאסר בהשוואה למעצר, צפויות אולי סכנות שעולות בקנה אחד עם עילות המעצר, אלא שבידי הרשויות המופקדות על התנאים בבתי הסוהר ועל שלום הציבור לנקוט את הצעדים הנדרשים כדי לקדם פני סכנות אלה. כך, למשל, במסגרת שיקול הדעת בנוגע ליציאת האסיר לחופשות רשאית הרשות המוסמכת להביא בחשבון את העובדה שעומד הוא לדין באישום כזה או אחר. העובדה כי הליך פלילי אחר מתנהל נגד האסיר עשויה להשפיע גם על החלטת הרשות בנוגע לשיקומו, וחזקה עליה שתעשה שימוש מושכל בשיקול דעת זה כדי למנוע סכנה.

החלטתו של בית המשפט העליון בעניין סלימאן אינה החלטה יחידה. בתי המשפט נוטים להעדיף מאסר כחלופה למעצר (בש"פ 8063/00 חיג'אזי נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2000); בש"פ 1229/05 אורן נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2005); בש"פ 2017/97 חטיב נ' מדינת ישראל, לא פורסם (1997); בש"פ 741/00 מדינת ישראל נ' סקס, לא פורסם (2000); בש"פ 3173/02 מדינת ישראל נ' מדינה, לא פורסם (2002); ב"ש (חי') 5537/04 מדינת ישראל נ' אחמד (2004); ב"ש (י"ם) 9186/09 מדינת ישראל נ' בר מוחא (2009)).

אמנם ישנן החלטות אחרות. כך, למשל, בבש"פ 6254/92 כרים נ' מדינת ישראל, לא פורסם (1992), נקבע כי ראוי לעצור שני אסירים משום האפשרות שיזכו לחופשות, דבר שיסכל את מטרת המעצר. גם בבש"פ 4550/99 מדינת ישראל נ' פלוני, לא פורסם (1999) הורה בית המשפט העליון להאריך מעצרו של אסיר, וראו גם בש"פ 3325/99 מדינת ישראל נ' עמר, לא פורסם (1999). ברור כי החלטות אלה אינן משקפות את הקו המרכזי בפסיקה, וגם בחינתן לגופן מעלה קשיים באימוצן: בש"פ 6254/92 ניתן לפני חקיקת חוק המעצרים; בש"פ 3325/99 לא דן בסוגיה באופן ישיר; ואילו בבש"פ 4550/99 נקבע כי ראוי לעצור אסיר מן הטעם הבודד ש"יתכן מאוד" שישוחרר (על טעם אחרון זה ניתן להתגבר, כמפורט להלן).