מדינת ישראל נ' עמר(עציר)

גזר דין

רקע

1.הנאשם הורשע בהתאם להודאתו בעובדות כתב אישום בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952.

2.על-פי המתואר בעובדות כתב האישום, בתאריך 9.12.12 בשעה 13:30 וכשלושה שבועות עובר לכך, בפתח-תקווה נכנס ושהה הנאשם כאשר אין בידו אישור כניסה ושהייה בישראל כדין.

טיעוני הצדדים

3.לטענת ב"כ המאשימה, עו"ד יסמין נוי, הנאשם יליד 1964 הודה והורשע בעובדות כתב האישום. ב"כ המאשימה טענה כי מתחם העונש ההולם בנסיבות התיק נע בין חודש ימים של מאסר לבין 6 חודשי מאסר בפועל. לפיכך, עתרה שלא להאריך את עונש המאסר על תנאי אשר הוטל על הנאשם בתיק אחר. ב"כ המאשימה הפנתה לפסיקה של בית המשפט המחוזי תל-אביב בע"פ 70706/08 (מח' ת"א) מדינת ישראל נגד חוסאם (24.9.08), שבו הורשע הנאשם בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק והחזקת רכוש חשוד כגנוב, ונקבע כי אין מקום להאריך את המאסר על תנאי. ב"כ המאשימה טענה כי לנאשם שתי הרשעות קודמות משנת 2009 בהפרש של חודשיים אחת מהשנייה, בגין עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, כאשר בהרשעה האחרונה מביניהן הוטל על הנאשם עונש מאסר בפועל למשך 5 חודשים, ולמרות זאת הנאשם שב ונכנס לגבולות ישראל.

4.לטענת ב"כ הנאשם, עו"ד עלאא מסארווה, הנאשם תושב כפר אזון הנושק לגבולות ישראל, כאשר לו בני משפחה ישראלים נשואים. לדבריו, הנאשם אב ל-10 ילדים האחראי לפרנסתם. ב"כ הנאשם טען כי לנאשם שתי הרשעות קודמות בגין שהייה בלתי חוקית, אך עברו הפלילי אינו מעיד על דפוסים עבריינים של הנאשם. עוד הוסיף, כי מטרת כניסתו של הנאשם לגבולות המדינה הינה לצורכי פרנסה, כאשר בגזר הדין אשר חל ביום 25.11.09 בית המשפט הטיל על הנאשם עונש מאסר על תנאי למשך 3 שנים, ובתום התקופה הנאשם פנה למנהלת התיאום הקישור כדי לברר את מועד תום תקופת התנאי במטרה לבקש היתר כניסה לישראל ושם נאמר לו כי תמה תקופת התנאי וכל שעליו לעשות הוא לפנות למעסיק שיגיש בקשה לאישור. לטענת ב"כ הנאשם מנהלת התיאום והקישור טעו בחישוב תום תקופת התנאי, איש המת"ק חישב את זמן תום התנאי מיום מתן גזר הדין ולא ממועד שחרור הנאשם ממאסרו בפועל. לדבריו, הנאשם נכנס לגבולות ישראל בשלהי תקופת התנאי (כחודש ימים טרם תום התנאי), וזאת בשל טעות בחישוב כפי שצוין לעיל. ב"כ הנאשם הפנה לפסיקה של בית המשפט המחוזי הדנה באי הפעלת המאסר המותנה והארכת המאסר על תנאי עפ"ג (מח' מרכז) 12960-09-08 מדינת ישראל נ' אלשיך (29.10.08). עוד טען כי לנאשם נכות ברגלו, ולמרות זאת נכנס לעבודה. ב"כ הנאשם עתר לענישה מקלה ולהארכת המאסר המותנה.

5.הנאשם טען כי מנהלת תיאום וקישור אמרו לו שתמה תקופת התנאי. לדבריו, יש לו אישה וילדים, כאשר מטרת כניסתו הייתה לצורכי פרנסה.

דיון וגזירת הדין

6.בקביעת מתחם העונש ההולם בהתאם לעקרון ההלימה יש להתחשב בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. במקרה דנן, הערך החברתי אשר נפגע הינו זכותה של המדינה לקבוע את זהות הבאים בשעריה.

7.בחינת מידת הפגיעה בערך המוגן מובילה למסקנה כי בעניינו של הנאשם, קיימת פגיעה ממשית בערך המוגן, וזאת בשים לב לכך שהנאשם שהה בישראל שלא כחוק במשך שלושה שבועות.

8.בחינת מדיניות הענישה הנוהגת מעלה כי במקרים דומים הוטלו על נאשמים עונשי מאסר שבין חודש לבין שישה חודשים. בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין (סעיף 40 יג'), סבורני כי מתחם העונש ההולם הינן בין חודש לשישה חודשי מאסר בפועל.

9.במקרה דנן, לא קיימים שיקולים אשר מצדיקים סטייה מהמתחם, לחומרה או לקולא. שיקול ההגנה על שלום הציבור אינו ממין העניין. השיקול השיקומי אף הוא אינו מצדיק חריגה מהמתחם.

10.במסגרת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (סעיף 40 ט'), יש לתת את הדעת בפרט לסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה; בעניין זה שתי טענות בפי הנאשם: האחת הינה שנכנס לישראל עקב מצוקה כלכלית. טענה זו אינה שנויה במחלוקת, ויש ליתן לה את המשקל הראוי.

11.הטענה השנייה, הינה שהנאשם נכנס לישראל בשל סברה מוטעית שתקופת התנאי בעניינו הסתיימה. לטענת הנאשם מנהלת הקישור והתיאום, הטעתה אותו בחישוב של תום תקופת התנאי החלה עליו, וזאת לאחר שפנה למנהלת בבקשה לסיוע בחישוב התקופה. לטענתו הטעו אותו לסבור שהתקופה מחושבת מיום גזר הדין במקום מיום השחרור ממאסרו.

12.סעיף 40 י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (תיקון 113 לחוק העונשין) קובע כי הנטל להוכיח התקיימותה של נסיבה מקילה הקשורה בביצוע העבירה מוטל על הנאשם וזאת ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי (מאזן הסתברויות). לשון הסעיף הינה כדלקמן:

"(א)בית המשפט יקבע כי התקיימו נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, על בסיס ראיות שהובאו בשלב בירור האשמה.

(ב)על אף האמור בסעיף קטן (א) –

(1)בשלב הטיעונים לעונש, הנאשם רשאי להביא ראיות מטעמו, ובלבד שאינן סותרות את הנטען על ידו בשלב בירור האשמה, והצדדים רשאים להביא ראיות שנקבע בחיקוק כי יובאו בשלב זה;

(2)בית המשפט רשאי, לבקשת אחד מהצדדים, להתיר להביא ראיות בעניין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש, אם שוכנע כי לא היתה אפשרות לטעון לגביהן בשלב בירור האשמה או אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.