מדינת ישראל נ' עמלה(אסיר) ואח'

גזר דין

הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו כתב האישום יתוקן, הנאשם יודה יורשע, ללא התחייבות עונשית, כאשר המאשימה עתרה לעונש מינימאלי של שמונה וחצי חודשי מאסר כולל הפעלת מאסר על תנאי התלוי ועומד כנגד הנאשם. הצדדים עתרו בהסכמה להטלת מאסר מותנה בעבירה על חוק הכניסה לישראל.

על פי כתב האישום המותקן, ביום 26.5.10 נכנס הנאשם ושהה בישראל כשלא היה בידו אישור שהייה כחוק.

לפיכך, הורשע בעבירה של שהייה בישראל שלא כדין.

הנאשם יליד 1985, לחובתו הרשעה קודמת בגין 3 עבירות של כניסה לישראל שלא כדין, בגינה נגזר עליו, בין השאר, מאסר מותנה בן שבעה חודשים, בר הפעלה בתיק זה.

ב"כ המאשימה טענה כי הנאשם נכנס לישראל שלא כדין פחות משנה לאחר שהושת עליו המאסר על תנאי האמור ויש בכך כדי להעיד על העדר מורא והרתעה. לפיכך עתרה להטיל על הנאשם עונש זהה לזה שנגזר על הנאשם הנוסף בתיק זה, היינו, הפעלת המאסר על תנאי והטלת מאסר נוסף שחודש וחצי מתוכו ירוצה במצטבר, כך שסה"כ ירצה הנאשם שמונה וחצי חודשי מאסר בפועל.

הסנגור טען כי בתיק זה ישנן נסיבות המצדיקות להסתפק בתקופת המעצר, בת כשלושה וחצי חודשים והארכת התנאי. לטענתו עונש המאסר המותנה שהוטל על הנאשם בתיקו הקודם אינו פרופורציונאלי לעונשה המרבי של העבירה שהינו 12 חודשי מאסר ולנסיבות ביצוע העבירה. לכן אין להפעילו בתיק זה.

הסנגור הגיש פסיקה לביסוס עתירתו להארכת המאסר המותנה ממנה עולה כי מאסרים על תנאי הוארכו בנימוק של העדר יחס סביר בין חומרת העבירה לבין משך המאסר על תנאי.

ביחס לנסיבותיו האישיות של הנאשם, טען הסנגור כי מדובר באדם בתחילת דרכו, בן 25, אשר התחתן לפני שנה. אשתו נמצאת בחודש חמישי להריונה וכעת נתונה בשמירת הריון בשל סיבוכים בהריון קודם.

עוד הוסיף הסנגור כי הנאשם הינו המפרנס היחיד במשפחתו. העבירה נעברה בשל מצב כלכלי קשה של המשפחה ורצונו של הנאשם לעבוד ולראייה, לא נעברו ע"י הנאשם עבירה עבירות נלוות.

לפיכך עתר הסנגור להסתפק בתקופת המעצר אותה ריצה הנאשם והארכת המאסר התלוי ועומד כנגדו.

בחנתי את טיעוני הצדדים ואת הפסיקה שהוגשה.

הנאשם שבפני נדון בהליך קודם בגין שלוש כניסות לישראל, לראשונה בחייו. בגזר הדין שניתן ביום 11.6.09 הושתו עליו 40 ימי מאסר ושבעה חודשי מאסר על תנאי.

מחד, תקופת מעצרו בהליך הקודם ומאסר על תנאי לא הרתיעו אותו מלשוב ולהכנס לישראל. מנגד הרשעתו הנוכחית הינה בעבירה בודדת שנעברה כאחד עשר חודשים לאחר סיום ההליך הקודם.

הנאשם נתון במעצר כארבעה חודשים בתנאים קשים מתנאי מאסר.

עם זאת, יש להתחשב בעונש שנגזר על נאשם 2, בן גילו של הנאשם, שלחובתו הרשעה בעבירה אחת על חוק הכניסה לישראל ובעבירות התחזות וזיוף.

בתיק זה נגזרו עליו 4.5 חודשי מאסר, כולל הפעלת מאסר על תנאי בין שלושה חודשים.

לאור עיקרון אחידות הענישה, לא ניתן להעתר לעתירת הסניגור להארכת מאסר על תנאי שמשמעותה הטלת עונש מקל על הנאשם מזה שנגזר על נאשם 2, בעוד עברו של הנאשם מכביד מזה של נאשם 2 ולחובתו מאסר על תנאי ממושך משלו.

לא מצאתי כי יש בנסיבות המקרה שבפני טעם מיוחד המצדיק סטייה מעיקרון זה.

לפיכך אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: