מדינת ישראל נ' עמוס(עציר)

גזר דין

הנאשם הורשע, על יסוד הודאתו, במסגרת הסדר טיעון לאחר תחילת שמיעת ראיות, בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, קבלת רכב גנוב, נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, נהיגה בזמן פסילה, אי ציות לרמזור והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו.

על-פי עובדות כתב האישום המתוקן קיבל הנאשם משאית מסוג iveco (להלן: "המשאית") ביודעו שהיא גנובה ומתוך מטרה להעבירה אל שטחי הרשות הפלסטינאית.

כוח משטרתי, אשר היה באזור, איתר את המשאית בצומת טל-שחר הממוקמת על כביש מספר 3. הכוח המשטרתי הפעיל את אורות החירום ומערכת הכריזה ושני שוטרים ניגשו אל המשאית משני צדדיה ופתחו את דלתותיה.

משזיהה הנאשם את אחד השוטרים דחף אותו והחל בנסיעה מהירה תוך חצייה של צמתים כאשר האור ברמזור אדום, עלייה על איי תנועה וסטיות בין נתיבים אשר סיכנו את יתר המשתמשים בכביש.

בסמוך ליישוב מבוא חורון פרץ הנאשם גדר מברזל ונכנס בנהיגה פרועה לתוך שטח חקלאי, שם נתקעה המשאית בשטח בוצי. לאחר מכן ניסה הנאשם להימלט באופן רגלי עד שלבסוף נעצר.

טיעוני הצדדים:

ב"כ המאשימה, עו"ד שרה טל, הגישה אסופת פסיקה מבתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון ממנה עולה, לשיטתה, כי מתחם הענישה הראוי הינו 3 עד 6 שנים מאסר בפועל אליו יש לצרף מאסר על תנאי, פסילה, פסילה על תנאי וקנס.

במסגרת מתחם העונש הגישה את רישומו הפלילי והתעבורתי של הנאשם והדגישה כי בזמן ביצוע העבירה היה הנאשם אמור לבצע עבודות שירות אשר הופסקו בעקבות מעצרו.

בהמשך הפנתה לחומרת העבירה, להימלטותו הרגלית והרכובה של הנאשם, ל"מכת המדינה" שבגניבות רכבים, לפגיעה בשוטרים, לכך שהנאשם ביצע את העבירות לאחר שנפסל על-ידי בית המשפט מלהחזיק ברישיון ולמסוכנות הפוטנציאלית של משאית אל מול רכב סטנדרטי, ועתרה להשתת עונש משמעותי המצוי ברף העליון של המתחם.

לבסוף עמדה על כך שיש לצרף לעונש אשר יושת על הנאשם במקרה דנן, את שני המאסרים המותנים התלויים כנגדו. בנוסף ביקשה שלא להתחשב בחודשי המאסר, אותם ריצה הנאשם כנגד עבודות השירות אשר בוטלו, בשל העובדה שנעצר במקביל בתיק זה.

לשיטת ב"כ הנאשם, עו"ד היתם חאג' יחיא, מתחם הענישה הראוי, בשקלול מכלול העבירות בהן הורשע הנאשם, נע בין שנה וחצי לחמש שנים.

במסגרת המתחם טען כי אין המדובר בעבירות המצדיקות ענישה המצויה בתחום הרף העליון של המתחם. לחיזוק דבריו הפנה לגילו הצעיר של הנאשם, למצבו הכלכלי הקשה, להודאתו בכתב האישום המתוקן ולפסיקות בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים אשר השיתו על נאשמים בנסיבות דומות עונש הנע בין שנה וחצי לשנתיים.

דיון והכרעה:

עיון בפסיקה אותה הגישו הצדדים מגלה כי מדיניות הענישה הנוהגת בעבירת סיכון חיי אדם בלבד, נמצאת בטווח שבין שנה לארבע וחצי שנים. יחד עם זאת, בקביעת המתחם במקרה דנן יש להידרש לשני נתונים נוספים.

האחד, העבירות הנוספות בהן הורשע המשיב והשני, הנכון בכל קביעת מתחם לעת הזאת, התייחסותה של הפסיקה למקרים ספציפיים ולא למתחמי הענישה כפי הנדרש כיום.

עמד על כך הרכב בראשותו של כבוד סגן הנשיא , השופט פינקלשטיין:

"בהקשר זה ראינו להידרש לעניין ההסתמכות על הפסיקה שקדמה לתיקון 113 לחוק בדבר הבניית שיקול הדעת בענישה. עמדתנו היא, כי הפסיקה שקדמה לתיקון 113 אכן נותנת אינדיקציה למדיניות הענישה הקיימת – אך היא משקללת בחובה גם שיקולים לחומרה וגם (ובעיקר) שיקולים לקולא, שאין להביאם בחשבון לצורך קביעת מתחם הענישה ההולם, אלא רק לצורך קביעת העונש הקונקרטי המתאים. לפיכך, בבואנו לקבוע היום את מתחם הענישה ההולם, וכל עוד לא נוצרה מאסה משמעותית של הלכה פסוקה לעניין מתחמי הענישה בעבירות השונות - יש להתחשב כמובן בפסיקה שקדמה לתיקון 113 לחוק כאינדיקטורית למדיניות הענישה, אך יש להיזהר מפני הסתמכות "כמעט-מתמטית" על אותם עונשים קונקרטיים שנגזרו לפני התיקון לחוק. מצד שני, כאשר אנו קובעים את מתחם העונש ההולם - אין זה נכון להצטמצם יתר על המידה, מבלי להותיר את המרווח הנדרש בשלב השני של קביעת העונש קונקרטי לצורך יישום אותם שיקולים של ענישה אינדיבידואלית ושיקולי השיקום מזה והרתעת היחיד והרבים וההגנה על שלום הציבור מזה, כך שברוב המקרים ניתן יהיה לגזור את העונש המתאים מבלי לחרוג מהמתחם" (תפח 36578-05-12 מדינת ישראל נ' אגנהו).

במסגרת השלב הראשון של גזר הדין יש לקבוע את מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שבוצעה, תוך מתן דגש לערך החברתי שנפגע, למידת הפגיעה בו ולמדיניות הענישה הנוהגת בהתאם לסעיף 40ט' לחוק.

לא אחת התבטאו הערכאות השונות ביחס לחומרתה של עבירת סיכון חיי האדם ולפגיעה החמורה בביטחונם של השוטרים, המעורבים במרדף אחר העבריין, ויתר המשתמשים בדרך אשר כל חפצם היה להגיע ליעדם באופן השקט והבטוח ביותר.