מדינת ישראל נ' עמאש

גזר דין

1.הנאשם הורשע בכתב אישום מתוקן בעבירה של גרימת חבלה ופציעה כשהעבריין מזויין, לפי סעיף 335 (א) (1)+334 לחוק העונשין.

כתב האישום מפרט את האירועים, ולפיו ביום 24.4.09 עבדו הנאשם והמתלונן יחד במטבח מסעדה במלון כרמל. הנאשם ביקש מהמתלונן לצאת עימו החוצה, שם תפס בחולצתו, משך ודקר אותו בידו השמאלית באמצעות סכין וגרם לו לחתכים אורכיים ביד, אשר הצריכו טיפול רפואי בבית החולים, לרבות סגירת הפצע ע"י סיכות.

הודיית הנאשם היתה לאחר שנשמעו מרבית עדויות התביעה, והצדדים הגיעו להסדר, לפיו תוקן כתב האישום והנאשם נשלח לשירות המבחן, כאשר לא היו הסכמות בנוגע לעונש (עמודים 19-20 לפרוטוקול).

2.מתוך הראיות והעדויות המצויות בפני בית המשפט, עולה כי מדובר בריב שהחל במסגרת העבודה במטבח המסעדה, הנאשם קרא למתלונן לצאת עימו, ובהמשך דקר אותו בזרועו באמצעות סכין, עד שהיה צורך באמבולנס ובטיפול רפואי בבית חולים.

אין צורך להסביר עד כמה אלימה וחמורה העבירה, והשימוש שעשה הנאשם בסכין כדי לפתור סכסוך או ויכוח שהיה לו עם המתלונן, מלמד על התנהגות אלימה וחסרת גבולות, כאשר הדרך בה בחר הנאשם היא פסולה מעיקרה.

עבירות האלימות הפכו נפוצות עד מאוד בחברה הישראלית, ותופעת "תת תרבות הסכין" כנלווית להן התרבתה, וברור כי מי שבוחר להשתמש בסכין עלול לגרום לפציעה חמורה פחות או יותר, ולעיתים אף למוות. הסיכון הטמון בסכין מחייב את בית המשפט לתת ידו על מנת להלחם בתופעה זו ולמגרה, וזאת בין היתר באמצעות הטלת ענישה מחמירה ומשמעותית על כל מי שמעורב בעבירות מסוג זה.

ענישה מקלה יהיה בה משום אמירה כי כל אדם יכול ליטול את החוק לידיו, ולעשות ככל העולה על רוחו, וזאת לא ניתן לקבל.

3.הנאשם יליד 1983, ובעברו הרשעה בעבירה על פקודת הסמים המסוכנים בגינה ריצה תקופת מאסר של 12 חודשים.

במסגרת ההסדר בין הצדדים נשלח הנאשם לשירות המבחן, ובתסקיר שהתקבל נפרשו בהרחבה תולדות חייו, העובדה כי סיים רק 6 שנות לימוד ואין הוא יודע קרוא וכתוב, וכן מצבו המשפחתי, הקשיים הכלכליים שידעה המשפחה והמצוקות מהן סבל במהלך השנים.

קצינת המבחן התרשמה כי הנאשם נוטל אחריות חלקית בלבד לביצוע העבירה, ומציג עצמו כמי שהתגונן אל מול המתלונן שתקף אותו, וקיימת אצלו נטיה לטשטש ולמזער את חלקו.

עוד מצאה קצינת המבחן כי הנאשם סובל מבעיית אלכוהול, והגם שהוא הכחיש את השפעת השתיה על התנהגותו, הוצעה לו דרך טיפולית אך הוא סירב להשתלב בהליך כזה, ועובדה זו מצביעה להערכתה על סיכוי גבוה להשנות התנהגות דומה, ובנסיבות אלה המליצה על ענישה מוחשית וקונקרטית לצד פיצוי כספי למתלונן.

4.ב"כ המאשימה טען כי התסקיר מלמד על חומרת המעשים, על חוסר לקיחת אחריות מצידו של הנאשם ועל הסיכון הטבוע בו להשנות עבירות, וביקש להטיל עליו עונש מאסר שלא יפחת מ-24 חודשים ובנוסף מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלונן.

5.מנגד טען הסניגור כי מאז שוחרר הנאשם ממאסרו לפני כשנה וחצי, לא נפתחו נגדו תיקים נוספים, ויש להתחשב במצבו המשפחתי כמתואר בתסקיר ובמחלתה של אימו לה הוא עוזר ומסייע, כמו גם בתקופת המעצר הארוכה, שחלקה - 42 ימים מאחורי סורג ובריח, ולאחר מכן במשך שנה בקירוב היה נתון בתנאי מעצר בית מגבילים, ועל כן אין למצות איתו את הדין, ותחת זאת להטיל עליו ענישה בדרך של עבודות שירות ופיצוי למתלונן.

6.אין ספק, וכפי שכבר ציינתי, העבירה בה הודה הנאשם הינה חמורה והעונש הנדרש בגין עבירות אלה הוא עונש משמעותי ומרתיע, ובמיוחד כך בנסיבות בהן ישנה נטילת אחריות חלקית בלבד מצד הנאשם, לצד שימוש באלכוהול כמגביר סיכון.

מנגד, יש להביא בחשבון את הנסיבות המקלות, ובהן מצבו המשפחתי ונסיבות חייו הלא פשוטות, תקופת המעצר הארוכה בה היה נתון בתנאים מגבילים, וההודיה בכתב האישום המתוקן – גם אם באה באיחור.

כשאני שוקלת את כלל הנסיבות, אני סבורה כי חומרת המעשה גוברת על הנסיבות המקלות, ועל הענישה להוות גורם משמעותי ומרתיע, וכפי שכבר נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין בהם חזרו בתי המשפט ואמרו, כי בשל ריבוי המקרים בהם נעשה שימוש בסכין לשם יישוב סכסוכים, יש לנקוט בגישה מחמירה ולהעדיף שיקולים של הרתעה ושלום הציבור, על פני שיקולים פרטניים אישיים.

לאור כל האמור לעיל אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:

א.16 חודשי מאסר בפועל, בהפחתת התקופה שריצה הנאשם בזמן המעצר, מיום 24.4.09 ועד 4.6.09.

ב.10 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור את העבירה בה הורשע, או כל עבירה של אלימות.