מדינת ישראל נ' עלי(עציר) ואח'

החלטה

(בעניינו של משיב 1)

נגד הנאשם ושירז אוזן (להלן "שירז") הוגש כתב אישום מתוקן בן שלושה אישומים.

האישום הראשון מייחס לנאשם עבירות של קשר לפשע ושוד בנסיבות מחמירות ולשירז עבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו; האישום השני מייחס למשיב בלבד הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו; שימוש במסמך מזוייף והתחזות לאדם אחר; האישום השלישי מייחס גם הוא למשיב בלבד עבירות של שהייה בישראל שלא כדין.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. כתב האישום תוקן כאמור בעניינה של שירז במסגרת הסדר טיעון, היא הודתה במיוחס לה ונגזר דינה.

על פי העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן, הנאשמים הם בני זוג המתגוררים יחדיו. נאשמת 2, שירז, עוסקת במתן שירותי מין. המשיב קשר קשר עם אחר לשדוד לקוח של שירז במהלך מתן שירותי מין. ביום 19/2/13 הציעה שירז למתלונן את שירותיה תמורת תשלום, המתלונן נעתר להצעה כשהם יושבים במושב האחורי ברכב המתלונן. באותה העת הגיע למקום המשיב והאחר, פתחו את הדלתות האחוריות של המכונית, האחר משך את תיקה של שירז בניסיון לכאורה לגנוב, תוך ששירז צועקת לעברו כי יחדל ממעשיו. במקביל הכה המשיב את המתלונן, באגרוף בפניו, תלש שרשרת מעל צוארו, גנב משקפי ראייה וז'קט ובו שני מכשירי פלאפון, תליון זהב ו-200 ₪ במזומן. מספר ימים לאחר השוד, הגיעו שוטרים לדירת בני הזוג, שירז פתחה את דלת הדירה והמשיב ברח מהחלון, ולאחר שנתפס הציג עצמו כאדם אחר באמצעות תעודת זיהוי מזויפת, בכוונה להונות את השוטרים. המשיב תושב שכם, שוהה בישראל שלא כדין מיום 1/1/13.

לטענת המאשימה יש בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו הלכאורית של הנאשם.

חומר החקירה כולל: דו"ח פעולה של שוטר בשם עמוס בעדאש, המסומן ב' (י"ט), בו מצוין כי היה במקום עם אישה בשם שירז, וכי גנבו לקורבן שני פלאפונים, כסף מזומן, משקפי ראייה ושרשרת זהב. בדו"ח זה, מצוין כי חברתה של שירז פנתה אל השוטר ואמרה לו כי חברה של שירז הוא שביצע את השוד, ומדובר בבחור בשם מוחמד שהינו ירדני המתגורר באלנבי; דו"ח פעולה של פקד עמית אהרונסון המסומן ב'1 ומתאר כי לאחר שהגיעו לביתם של שירז והמשיב הנמצא ברחוב אלנבי, המשיב נמלט מן המקום דרך החלון, נערך מרדף אחריו והוא נתפס. כמן כן, מתואר כי בסמוך למשיב נמצא ארנק השייך לו ובתוכו נמצא תליון. כאשר המשיב נשאל של מי השרשרת, השיב כי גנב אותה מאדם וכן לקח ממנו פלאפונים, משקפי ראיה ומעיל. לדידי המאשימה יש בכך מסירת פרטים מוכמנים הידועים רק לו ולמתלונן. בנוסף, מתואר בדו"ח הפעולה, כי המשיב מסר כי ביצוע השוד נעשה בצוותא יחד עם אדם בשם נעים ברהמי המכונה "פאדי"- המאשימה מציינת כי אותו אדם נעצר ובא כוחו הסכים לקיומן של ראיות לכאורה בעניינו; דו"ח פעולה של רס"ל איציק אברהם, המסומן כנספח ב', בו מתוארת תפיסתו של המשיב, ותפיסת הארנק השייך לו, כך לדברי המשיב. השוטר מציין כי כשפתח את הארנק, הבחין בכרטיס אשראי על שמו של המשיב וכן בשרשרת עם תליון דמוי זהב עליו תמונה של ספר תורה; הודעתו של המתלונן מיום 24.2.13, בה הוא מזהה את שרשרת עם התליון, כשרשרת אשר נתלשה מצווארו בעת ביצוע השוד; הודעתה של לינדה בן סימון חברתה של שירז, מיום 25.2.13, בה מתואר כי בסמוך לאירוע התקשרה אליה שירז וביקשה ממנה להעביר מסר למשיב לפיו עליו לצאת מן הבית, וכן ציינה כי המשיב "גונב מאנשים".

ב"כ המשיב מבקש לדחות את הבקשה, לקבוע כי אין בידי המאשימה ראיות לכאורה המצדיקות מעצר, ולהורות על שחרורו לחלופת מעצר.

לטענתו, בעצם העובדה כי המאשימה הגיעה להסדר עם שירז, והסכימה למחוק אותה מכתב האישום כמעורבת בשוד, יש כדי להשליך על הטענה באשר לדיות הראיות בעניינו של המשיב; שיוך הארנק למשיב נעשה באופן לא סביר, שכן נטען על ידי השוטר כי בארנק נמצא כרטיס אשראי על שמו של המשיב, אולם מעיון של ב"כ המשיב במוצגי החקירה, לא נמצא כל כרטיס אשראי, לא כל שכן, כרטיס אשראי עם שמו של המשיב עליו; "הודאתו" של המשיב לפיה לקח טלפונים, ומשקפי ראייה מן המתלונן וכי "גנב עם פאדי" איננה קבילה, שכן מדובר באמרה שנאמרה תוך תשאול במקום, לאחר מרדף רגלי, השוטר שכתב דו"ח מפורט לא ציין כי הזהיר את המשיב ולא תיאר את נסיבות גביית ה"הודאה" בשטח.

לאחר עיון בחומר הראיות, יש להגיע לכלל מסקנה כי הוצגו על ידי המאשימה ראיות לכאורה שדי בהן כדי להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. המשיב נמלט מאימת הדין כאשר המשטרה הגיעה לדירתו בה הוא מתגורר עם שירז. בעת שנתפס, נמצא בארנקו (אשר זוהה על ידו כארנקו) חלק מרכושו של המתלונן. המדובר בתליון זהב אשר זוהה לאחר מכן על ידי המתלונן כפרט אחד מן הציוד שנשדד ממנו, ביום האירוע. יתרה מזאת, המשיב קשר עצמו לאירוע במפורש כאשר טען כי גנב פריטים נוספים, וכי ביצע את השוד ביחד עם האחר. בנוסף, יש לתת משקל לעובדה כי המשיב ציין פריטים שהינם בגדר פריטים מוכמנים, כאשר לא נודע לו עליהם מפי המשטרה, אלא הוא נידב מידע זה לאחר תפיסתו.

הגם אם נמחקו חלק מהאישומים בעניינה של שירז, לא מצאתי כי יש בכך בכדי השפיע, שכן ברור כי חלקה באירוע הינו שונה, כמו כן אין להידרש לטענות הסותרות דוחות פעולה משטרתיים באשר להימצאו של כרטיס אשראי על שמו של המשיב בארנקו, בתיק המוצגים בין היתר, גם משום שהמשיב בעצמו טען כי מדובר בארנקו ובכך שייך אותו בצורה ישירה אליו.

באשר לסוגיית קבילות אמירותיו המפלילות של הנאשם, הגישה המקובלת בפסיקה הנה כי כאשר קיים ספק בשאלה האם ראייה מסוימת היא קבילה בהליכים הפליליים, אפשר להסתמך עליה בהליכי מעצר, לפחות אם קיימת סבירות שהראייה תתקבל כראייה קבילה. ובלשון אחר, בדרך כלל רק כאשר ניתן להניח במידה רבה של סבירות כי הראיה לא תהיה קבילה במשפט, לא תובא בחשבון בדיון במעצר הנאשם. כשיש פנים לכאן ולכאן, רשאי בית המשפט להסתמך עליה (ראו למשל, בש"פ 2871/94 פרץ נ' מדינת ישראל (20.6.1994) בש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל (4.6.2009)).

השאלה אם המשיב הוזהר אם לאו ומה היא מידת קבילותה ומשקלה של הראיה, תידון במסגרת התיק העיקרי. בשלב זה של הדיון בראיות לכאורה ניתן להתייחס לאמירותיו של המשיב בעת מעצרו כנדבך נוסף במארג התשתית הראייתית.

נמצא לפיכך, קיומם של ראיות לכאורה. בנסיבות אלו הוסכם כי קיימת עילת מעצר. נותר אפוא לבחון את שאלת קיומה של חלופת מעצר. תסקירי המבחן הוגשו בעניינו של המשיב בימים 24.4.13, 9.5.13 23.5.13, ו- 27.6.13. בתסקירים צוין כי רמת הסיכון הנשקפת מן המשיב להישנות העבירה הנה בינונית זאת לאור, אורח חייו, קשריו החברתיים ועיסוקו בזנות המוביל למצבי סיכון וכן לאור התכנון העולה מכתב האישום והפגיעה במתלונן, תוך שצוין כי שעמדתו המכחישה והקורבנית של המשיב איננה מאפשרת בדיקה והכרה בבעייתיות. עוד צוין, כי ניתן יהא לשקול בחיוב שחרורו של המשיב לחלופת מעצר רק בקיומה של חלופת מעצר רצינית ואחראית.

דא עקא, כי המפקחים שהוצעו בעניינו של המשיב לא הומלצו על ידי שירות המבחן כמפקחים מתאימים בעניינו. מפקחת יחידה שהוצעה בתחילה נפסלה לאור העובדה כי מדובר במפקחת יחידה, גילה הצעיר ואורח חייה הבלתי יציב (המפקחת ניהלה אף היא אורח חיים הקשור בזנות) ב"כ המשיב הסכים בדיון שנערך ביום 29.4.13 כי לא מדובר בחלופה מתאימה.

בפני שירות המבחן הוצעו שלושה מפקחים נוספים. באשר לשניים, הצעירים שבהם (בני 19 ו-22), הוחלט כי אינם מתאימים לשמש בתפקידם כמפקחים על רקע גילם הצעיר ומצבם האישי והמשפחתי הלא יציב וקושי שלהם להתייחס לחומרת העבירה בה מואשם המשיב .כן צוין, כי נוכח התייחסותם המגמתית אודות מצבם לא ניתן לתת בהם אמון שיוכלו לפקח ולהפחית את הסיכון במצבו של המשיב. באשר למפקח המבוגר יותר (בן 50), נמצא כי הוא מהווה מועמד מתאים לתפקיד הפיקוח, אולם נקבע כי יש להציע מפקח מבוגר נוסף, זאת גם לנוכח הסכמתו להיות המפקח הדומיננטי ולהיעזר במפקח מבוגר נוסף.

המפקח הנוסף שהוצע לא נמצא מתאים, שכן כלל איננו מכיר את המשיב, איננו יודע במה הוא מואשם, ונענה לשמש כמפקח רק לאור בקשתו של מעסיקו, המפקח שאושר. כמו כן, נקבע כי גם מבחינה טכנית לא יוכל לפקח על המשיב היות והסכים לפיקוח רק במסגרת עבודתו אצל המפקח שאושר, ובפועל מדובר ביום אחד בשבוע, כאשר ביתר הימים עובד במסגרות אחרות.

לבסוף, הוצעו שני מפקחים נוספים ונפסלו לאור רמת מהימנותם ויכולתם לפקח על המשיב באופן יעיל שיצמצם את הסיכון במצבו. בגיבוש מסקנה זו ניתנה התייחסות לגילם הצעיר (בני 20 ו-21), כאשר לא ברור אופי קירבתם ומידת היכרותם עם המשיב וערנותם לקשייו, כמו גם נכונותם להתגייס לסייע לו, כמן כן לא הובהר כיצד יבצעו את תפקידם כמפקחים לנוכח הקשיים המובנים (משפחתם מתגוררת בירושלים, הם מנותקים מגורמי תמיכה), ובנוסף, ההתרשמות הישירה מהם הייתה כי הם נעדרי סמכות כלפי המשיב שכן עד עתה התגוררו עמו והיו ערים לפעילותיו ולקשריו החברתיים ולא הצליחו לשמש גורמי תמיכה חיובים.

סבורני, כי נימוקי שירות המבחן באשר מסוכנותו של המשיב כמו גם הטעמים לפסילת המפקחים המוצעים, הנם טעמים עניינים ולגיטימיים ולא מצאתי לנכון לסטות מהמלצות שירות המבחן. על כל האמור יש להוסיף את הטעם כי מדובר במשיב שהוא שוהה בלתי חוקי בישראל.