מדינת ישראל נ' עלי עארדה(אסיר)

פסק דין

זוהי בקשת שירות בתי הסוהר (להלן – שב"ס) להארכת החזקתו של המשיב בתנאי הפרדת יחיד, החל מיום 2.12.11.

רקע והליכים

1.המשיב הינו אסיר בטחוני המרצה עונש של מאסר עולם החל מיום 21.09.96. הוא מוחזק בתנאי הפרדה החל מיום 19.06.11, והפרדתו הוארכה על ידי הגורמים המוסמכים בשב"ס. עתה, בחלוף שישה חודשים, מסורה הסמכות להורות על המשך הפרדתו לבית המשפט.

הבקשה להמשך החזקתו בהפרדה הוגשה לפי סעיף 19ה לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב- 1971 (להלן – פקודת בתי הסוהר). נטען בה, כי המשך הפרדתו נדרשת מטעמים של בטחון המדינה וכי אין ניתן להשיג את מטרות ההפרדה בדרך אחרת שפגיעתה בזכויותיו פחותה. לטענ שב"ס, הבקשה מבוססת על מידע עדכני לפיו המשיב מקיים קשרים עם גורמי טרור מחוץ לכלא במטרה לקדם פעילות טרור.

2. בדיון שהתקיים ביום 13.12.11 הגישה ב"כ המבקש לבית המשפט אסמכתא בדבר בדיקות רפואיות שנערכו למשיב, מהן עולה כי אין מניעה רפואית להמשך הפרדתו (סומן מב/2), וכן טופס טיעוני אסיר להארכת הפרדה (סומן מב/2), בו צוינה עמדת המשיב, המתנגד להמשך הפרדתו (סומן מב/1). כמו כן הגישה ב"כ המבקש קלסר ובו מידעים סודיים התומכים בבקשה.

3. ב"כ המשיב, המייצגת אותו בהליך זה מטעם הסניגוריה הציבורית, מייצגת משיב נוסף, אף הוא בטחוני, שבעניינו הוגשה בקשה דומה (עת"א 37888-11-11) (להלן – המשיב האחר) ואף היא נדונה בפניי באותו יום. ב"כ המשיבים העלתה, הן בכתבי התשובה מטעמם והן במהלך הדיונים בעניינם, טענות דומות, למעט טענות הנובעות מנסיבותיו השונות של כל משיב.

במסגרת כתב התשובה טענה ב"כ המשיב כי יש לדחות את הבקשה, והוא הן בשל העדר תשתית עובדתית מספקת והן מפאת הפגיעה הבלתי מידתית בזכויותיו החוקתיות בשל הפרדתו. לטענתה, אין די בנימוקים הכלליים והתמציתיים שנטענו בבקשה כדי לקיים, ולו לכאורה, את אחת העילות הקבועות בחוק להחזקת אסיר בהפרדה, והמבקש אף לא הראה כי אין כל חלופה אחרת, פוגענית פחות, שתשיג את תכלית ההפרדה, ככל שקיימת כזו.

עוד טענה היא, הן במסגרת כתב התשובה והן במהלך הדיון בפניי, כי המשיב אמנם אינו מכחיש כי נבדק על ידי רופא, אולם לדבריו הבדיקה שנערכה לו היתה בדיקה שגרתית, ולא בדקה את מידת ההשפעה שיש להפרדה על מצב בריאותו. אף לא נערכה לו, כך לטענתה, כל שיחה עם גורם מתחום בריאות הנפש, על מנת לבחון את השפעת החזקתו בהפרדה על מצבו הנפשי. בנסיבות אלה, סבורה היא, כי לא הונחה בפני בית המשפט תשתית עובדתית המספיקה לשם מתן החלטה בבקשה.

4. בתום הדיון הוריתי למבקש להגיש לבית המשפט חוות דעת רפואית בעניינו של המשיב, חוות דעת של קצין בריאות הנפש או פסיכולוג וחוות דעת עו"ס, הכל בשאלת כשירותו של המשיב להמשיך ולהיות מוחזק בתנאי הפרדת יחיד, ודחיתי את המשך הדיון ליום 21.12.11.

5. חוות הדעת הוגשו לבית המשפט ביום 20.12.11. מחוות הדעת עולה כי ביום 15.12.11 נערכה למשיב בדיקה על ידי רופא מתחום בריאות הנפש אשר לא מצא כי למשיב נגרם נזק נפשי או מנטאלי כתוצאה מהחזקתו בהפרדה. הרופא התרשם כי המשיב מאורגן בחשיבתו, ערני ומשתף פעולה, והמשיב עצמו דיווח על מצב רוח יציב. לאור האמור, סבר הרופא, כי אין עדות להפרעה פסיכיאטרית מג'ורית וכי אין מניעה פסיכיאטרית להמשך החזקתו בהפרדה. גם מחוות הדעת שהוגשה מטעם העובדת הסוציאלית עולה כי פרט לעובדה שהמשיב הביע קושי נוכח מניעת מפגשים עם בני משפחתו, אין כל מניעה טיפולית להמשך החזקתו בהפרדה.

לעניין חוות הדעת המשלימות טענה ב"כ המשיב, הן ביחס למשיב זה והן ביחס למשיב האחר, כי הן אינן מספקות. מדובר בחוות דעת לאקוניות, הדומות זו לזו באופן שמעלה את החשד כי הן אינן מעמיקות דיין, ונכתבו בתום שיחה קצרה בלבד. לטענתה, כאשר מוחזק אסיר בהפרדה, קמה חובה לשב"ס לערוך לו בדיקות רפואיות ופסיכולוגיות על בסיס קבוע, וראוי כי לבקשה להארכת תקופת ההפרדה תצורפנה כל חוות הדעת, מהן ניתן יהיה ללמוד על קיומו של מעקב ולגלות רגרסיה במצבו של האסיר, ככל שתהא כזו.

6. במסגרת כתב התשובה טענה ב"כ המשיב אף גבי תנאי הכליאה הקשים בהם הוא מוחזק, אשר הופכים את הפרדתו, כך לטענתה, לבלתי חוקית. בין היתר טענה היא כי בשל סיווגו כאסיר בטחוני המשיב מנוע מלקבל ביקורי משפחה ונמנע ממנו להשתמש בטלפון. כמו כן, בקשתו לרכוש מנוי לעיתון טרם נענתה ופניות שהגיש בעניינים אחרים – נדחו על ידי המבקש. אומר כבר עתה, כי אין מקומן של טענות אלה בגדרי פסק דין זה, והן צריכות להתברר במסגרת עתירת אסיר, ככל שהמשיב יגיש כזו. לעניין החזקתו בהפרדה טענה היא, כי הוא מוחזק בתאו משך 23 שעות ביממה, ורשאי לצאת לטיול בחצר, כשהוא לבדו וכבול בידיו, דבר הגורם לו תחושת השפלה. ניתוקו של המשיב מהעולם החיצון מהווה פגיעה קשה בזכותו לכבוד והופכת את ריצוי עונשו לאכזרי ובלתי הולם, והמבקש לא הראה, כפי שמחייבו החוק, כי החזקתו של המשיב בהפרדה הינה האמצעי האחרון וכי לא ניתן להשיג את מטרת ההפרדה בדרך אחרת שפגיעתה פחותה.

דיון והכרעה

7.ער אני לטענות ב"כ המשיב, שנטענו אף ביחס למשיב האחר, על אודות הקושי הנובע מבידודו של המשיב משך רוב שעות היממה, אולם אין באמור כדי להפוך את מאסרו ל"אכזרי ובלתי הולם" כדבריה. כפי שציינתי בהרחבה בפסק הדין בעניינו של המשיב האחר, החזקת אסיר בתנאי הפרדה היא בבחינת חריג לעקרון לפיו, דרך כלל, יוחזק אסיר יחד עם כלל האסירים וזאת על בסיס ההכרה בכך שהחיים בסביבה אנושית ובחברת אנשים הם צורך חיוני לאדם ובבחינת זכות אדם בסיסית, שהפגיעה בה ראוי שתיעשה רק בהתקיים טעמים מיוחדים וכבדי משקל (ראו רע"ב 1552/05 חג'אזי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 9.03.05). ואולם, זכויות היסוד כולן, על אף המעמד החוקתי שהוענק להן, אינן מוחלטות, אלא יחסיות, ועל בית המשפט לאזן בינן לבין אינטרסים אחרים בעלי משקל. הדרך בה ניתן לפגוע בזכויות יסוד אלה, מעוגנת בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו" (להלן - פיסקת ההגבלה).

כאמור, תחת אותה מטריה חוקתית, המעגנת את זכויות האדם בנורמה חוקתית על חוקית, חוסים אף מי שהורשעו בדין. אדם הנדון לעונש מאסר, חירותו האישית נפגעת מטבע הדברים, אולם אין בפגיעה זו כדי לשלול ממנו את כל זכויות האדם הנתונות לו, וכל פגיעה בזכויותיו צריך שתהא מוגבלת אך במידה שהיא נדרשת להשגת תכלית שבאינטרס ציבורי חשוב (ראו בג"צ 355/79 קטלן נ' שרות בתי הסוהר פ"ד לד(3) 294, 298).

8 .ברי כי עונש מאסר מגביל את החירות והגבלת חירות זו גוררת אחריה פגיעה הכרחית גם בזכויות אדם נוספות שאינן ניתנות למימוש עקב המאסר. ברם אלה אינן חלק מן התכלית העונשית, וההצדקה החוקתית להטלתן מותנית בקיומה של תכלית ציבורית בעלת משקל, המכשירה את הפגיעה על פי מבחני פיסקת ההגבלה. תכלית ציבורית שכזו, העשויה להצדיק פגיעה בזכויות אדם של אסיר, יכול שתהא קשורה בצורך להגן על ניהול תקין של בית הסוהר והבטחת שלומם של יושביו, כמו גם משיקולים של בטחון המדינה, הרלוונטיים בעיקר לאסירים בטחוניים, אשר ההגבלות הנוספות מכוחם, תיחשבנה כהגבלות שנועדו לתכלית ראויה אשר יש בה כדי להכשיר את הפגיעה בזכויות אדם של אסיר.

9. כפי שביארתי בפסק הדין בעניינו של המשיב האחר, בית המשפט אינו מתערב בניהול אורחות בתי הסוהר, וכל שעליו לבחון בבואו להכריע בבקשת שב"ס להארכת הפרדה הינם התקיימותה של עילת הפרדה מהעילות המנויות בחוק, והאם לא ניתן להשיג את מטרות ההפרדה בדרך אחרת. עם זאת, קבעתי, כי צודקת ב"כ המשיבים בטענתה כי על שב"ס מוטלת החובה לבדוק כל העת מה מידת ההשפעה שיש להחזקתו של האסיר בהפרדה על מצבו הבריאותי והנפשי. בהקשר זה חיוויתי דעתי כי על חוות הדעת כולן להיות מוגשות לבית המשפט כחלק מהחומר התומך בבקשה, ובכך יוכל בית המשפט להתרשם ממצבו של האסיר לאורך כל תקופת הפרדתו, ולעמוד על שינויים במצבו ככל שיש כאלה, בטרם יחליט בבקשה. עוד קבעתי, כי על שב"ס מוטלת החובה לבחון כל העת קיומה של אפשרות להקל על תנאי החזקתו של האסיר, בין בדרך של הפרדה זוגית, ובין באמצעים אחרים אשר לא יסכלו את תכלית ההפרדה, ואף בדיקות אלה צריכות להוות חלק מהחומר המוגש לבית המשפט בתמיכה לבקשה להארכת הפרדה. לחובות אלה כיוונה אף ב"כ המשיב בדבריה אודות תנאי כליאתו הקשים. כפי שביארה בדיון מיום 21.12.11, טענותיה ביחס לתנאי כליאתו של המשיב והמגבלות הנוספות המושתות עליו בשל היותו אסיר בטחוני, לא נטענו לשם הכרעה בהן במסגרת פסק דין זה, אלא כדי להצביע על כך שיש בהם כדי להגביר את המצוקה הנובעת מעצם ההפרדה, והמבקש לא הצביע על נחיצותן לשם השגת תכלית ההפרדה.

10. בית המשפט עמד לא אחת על הסכנה הנשקפת מאסירים בטחוניים המונעים על ידי אידאולוגיה אותה שואפים הם להפיץ ולהגשים, בין בעצמם ובין באמצעות אחרים, ועל ההצדקה להשית עליהם מגבלות נוספות על אלה המוטלות על כלל האסירים בכלא (ראו בג"צ 221/80 דרוויש נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לה(1) 536). החזקת אסיר בהפרדה אינה תגובה עונשית על העבירות שביצע, אלא היא אקט מניעתי, צופה פני עתיד, הנועד להשיג את התכליות המנויות בסעיף 19ב לפקודת בתי הסוהר. זאת כאשר לא ניתן להשיג את תכלית ההפרדה בדרך שפגיעתה פחותה, ולעיתים אף מתלוות אליה הגבלות נוספות שבלעדיהן תסוכל מטרת ההפרדה. בכל בקשה להארכת הפרדה, ובמיוחד כאשר מדובר באסיר המוחזק בתנאי הפרדת יחיד משך תקופה ארוכה, מוטל הנטל על שב"ס להוכיח את הצורך החיוני בהמשך ההפרדה (ראו רע"ב 8426/09 יגאל עמיר נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 7.12.10 ) בפיסקה 6). מקום בו מתלוות להפרדה מגבלות נוספות, כדוגמת האיסור ביקורי בני משפחה ועל שיחות טלפון המוטלות על אסיר בטחוני, אין די בהוכחת הצורך החיוני בהמשך ההפרדה, ועל שב"ס להצביע אף על הצורך החיוני שבהמשך הטלת מגבלות הנוספות.

11. ומן הכלל אל הפרט : בהתאם לסעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר, ובהסכמת ב"כ המשיב, עיינתי בחומר המודיעיני שהוצג לעיוני ושוכנעתי לא ניתן לחשוף דבר וחצי דבר מהמידעים התומכים בקשה, לפיכך, אומר כי שוכנעתי שמדובר במידעים עדכניים, מפורטים ומוצלבים, על אודות קשרים שמקיים המשיב, בדרכים שונות, עם גורמי טרור מחוץ לכלא, במטרה לקדם פעילות טרור, ונחה דעתי כי קמה עילה להפרדתו מכח סעיף 19ה לפקודת בתי הסוהר לצורך שמירה על בטחון המדינה. עוד נמצאתי למד, כי טרם הכנסתו של המשיב להפרדה נעשה נסיון להשיג את תכלית ההפרדה בדרך אחרת, שפגיעתה פחותה, אולם נסיון זה כשל. נוכח המיוחס למשיב והדרך בה הוא פועל אף נחה דעתי כי המגבלות הנוספות המוטלות עליו בשל היותו אסיר בטחוני, כדוגמת איסור ביקורי משפחה ואיסור שיחות טלפון, נועדו להשגת תכלית ההפרדה, ומכאן שאף הן עומדות במבחני פיסקת ההגבלה.