מדינת ישראל נ' עיון יצחק ואח'

פסק דין

רקע ראשוני

בפני תביעה שהוגשה ביום 17/10/07 על ידי התובעת שהיא מנהל מקרקעי ישראל המנהלת את קרקעות מדינת ישראל, רשות הפיתוח וקרן קיימת לישראל מכוח חוק רשות מקרקעי ישראל תש"ך – 1960 (להלן: "התובעת"), המבקשת ליתן צו להפסקת השימוש במקרקעין ולהריסת המבנים בהם מתבצעת ו/או בוצעה פעילות לא חקלאית על חשבון הנתבעים.

בנוסף מבקשת התובעת ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים ו/או מי מטעמם לעשות כל שימוש שאינו חקלאי במקרקעין ו/או במבנים שעליהם, ולאסור כל פעילות מסחרית במקום. כמו כן מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגין השימוש החורג שנעשה במקרקעין.

ביום 14/04/11 ניתן על ידי כב' השופט הבכיר דן מור פסק דין (להלן: "פסק הדין הראשון"). בפסק הדין, אגב דחיית התובענה, נקבע כדלקמן:

א.הנתבע 2 היה שלוחו של הנתבע 1 בכל הנוגע לניהול הקרקע; בנסיבות אין לראות בהעברת הקרקע לניהול הנתבע 2 משום הפרת סעיף 19(ב) לחוזה.

ב.השימוש בקרקע כמשתלה, עסק לשזירת פרחים, מחסן לאחסון מוצרים הקשורים לעסק המשתלה ועסק חוות ליטוף חיות הגדלות ומוחזקות במקום, הינו בגדר שימוש חקלאי (להבדיל משימוש מסחרי).

ג.כממצא עובדתי נקבע כי התובעת נכשלה בהוכחת השימוש במחסן לצורך אחסון ציוד הגברה ומשכך כי איננה יכולה לדרוש תשלום דמי שימוש ראויים בגינו.

על פסק הדין האמור הגישה התובעת ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר קבע בפסק דינו מיום 23/01/12 (להלן: "פסק הדין של ערכאת הערעור") כדלקמן:

א. העברת חלק מהקרקע לשימוש של אחר מהווה שימוש חורג בקרקע בשים לב להתחייבויות הצדדים וכן בשים לב לחוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ומים) תשכ"ז – 1967.

ב.המתיישב רשאי לעבד את הקרקע שבחזקתו באמצעות כוח עזר ופועלים שכירים, אך השכרת המקרקעין בתמורה, מהווה הפרת הסכם.

הדיון הושב לערכאה הדיונית לצורך הכרעה בדבר תשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בקרקע כמשתלה וכחוות ליטוף, וכן לשם הכרעה בדבר חבותו הכספית של כל אחד מהנתבעים.

עוד נקבע כי "בהקשר זה מתבקש בית משפט קמא לתת דעתו, בין היתר, על חוות הדעת השמאיות שהגישו הצדדים, על טענות ההשתק והמניעות שהעלו המשיבים (הנתבעים – כ.ה) , וכן על טענות המשיבים 1 ו-3 כי לא ניתן לחייבם בתשלום דמי שימוש ראויים מהטעם שמי שהשתמש בקרקע אינו אלא המשיב 2".

הובהר כי די בדברים אלה כדי לקבל את הערעור ולהשיב את הדיון לערכאה הדיונית מבלי לדון בשאלה הנוספת העולה מפסק הדין הראשון, שעניינה במהותם של השימושים המותרים במקרקעין.

תוצאת האמור הינה כי על הערכאה הדיונית לדון, בין היתר, במהות השימושים המותרים בקרקע בכפוף להסכם (שימוש חקלאי או מסחרי).

בהמשך לכך, ובדיון שנקבע בפניי לאחר פרישתו של כב' השופט מור, הסכימו הצדדים כי קביעות עובדתיות שנקבעו על ידי כב' השופט הבכיר דן מור, יעמדו בעינן.

לבקשתם, סיכמו הצדדים את טיעוניהם ביחס למחלוקות שנותרו ביניהם (בתוך כך לא ביקשו להגיש ראיות נוספות ובכלל כך להעיד עדים נוספים).

עיון בסיכומי הצדדים מעלה כי נותרו להכרעה המחלוקות הבאות:

א.מהות השימוש במקרקעין (שימוש חקלאי או מסחרי);

ב.טענות מניעות והשתק;