מדינת ישראל נ' עטאללה ואח'

גזר דין

בתיק זה הורשעו הנאשמים בביצוע עבירה של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 64+40 לפקודת התעבורה. בנוסף הורשע נאשם מס' 1, מר גאזי עטאללה (להלן: "עטאללה") בביצוע עבירה של אי מתן זכות קדימה, עבירה לפי תקנה 64(א)+(ב)(2) לתקנות התעבורה ובביצוע עבירה של פניה שלא בבטחה, לפי תקנה 41 לתקנות התעבורה. נאשם מס' 2, מר פארס אבו חמדה (להלן: "אבו חמדה") הורשע בנוסף בביצוע עבירה של אי האטה, לפי תקנה 52 לתקנות התעבורה ועבירה של נהיגה במהירות בלתי סבירה, בניגוד לתקנה 51 לתקנות התעבורה.

על פי עובדות כתב האישום ביום 26.3.07 נהגו הנאשמים כל אחד ברכב אחר בסמוך לאתר פסולת. עטאללה שנהג במשאית עליה הועמסה מכולת אשפה ביקש לצאת מתוך האתר ולפנות שמאלה לכיוון ירכא. באותה שעה הגיעה למקום מכונית מסוג רנו בה נהג אבו חמדה. הם התנגשו זה בזה (להלן: "התאונה") ובעטיה של התאונה נגרם מותו של מר משה בן שטרית (להלן: "המנוח"), שהיה ברכבו של נאשם 2. כן נגרמו נזקי גוף לשני הנאשמים והרכבים המעורבים ניזוקו אף הם. בשעה שאירעה התאונה הקטלנית התרחשה דליקה של פסולת באתר ממנה היתמר עשן כבד וסמיך שכיסה את הסביבה והגביל במיוחד את שדה הראייה.

השתלשלות העניינים בתיק, לרבות כפירת הנאשמים, חזרתם מכפירה וחזרה חלקית מהודאה זו, פורטו בהכרעת הדין מיום 24.1.13.

כמפורט בהכרעת הדין הנ"ל, האחריות לתאונה אינה על הנאשמים לבדם, עובדה שהביאה אותי לקבלת טענתם להגנה מן הצדק, שכן מסיבות שלא הובררו לא ננקטו עד היום הליכים כנגד האחראים הנוספים לאירוע. יחד עם זאת, בנסיבות מצאתי כי קבלת הטענה אינה מצדיקה ביטול כתב האישום, אלא הקלה בעונש.

לאחר שימוע הכרעת הדין טענו ב"כ הצדדים לעונש בפני ביום 21.5.13. המאשימה קיבלה לפחות חלק מהביקורת שהועלתה בהכרעת הדין, ולפיכך הסכימה כי אין המדובר בתיק המצדיק גזירת עונש של מאסר ממושך, אלא הסתפקה בדרישה להטלת עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. בנוסף עתרה המאשימה לפסילת רשיון לתקופה ארוכה. לעניין חלוקת האחריות בין הנאשמים עמדת המאשימה הייתה כי הם אשמים במידה שווה.

ב"כ של עטאללה חזר על טענותיו בעניין הפגיעה בתחושת הצדק, התייחס לנסיבותיו של הנאשם, לעברו הפלילי הרחוק ועברו התעברותי המקל. הסנגור סבר כי אין מקום כלל להטלת עונש של מאסר, אף לא בעבודות שירות ובהתייחס לתקופת פסילת הרשיון סבר שהיא צריכה להיות קצרה – סמלית כהגדרתו, שתקל עם הנאשם כדי להחזיר לו את תחושת הצדק שנפגעה בגין אי מיצוי הדין עם כל הגורמים האחראים לתאונה.

ב"כ של אבו חמדה הצטרף לטיעוני חברו והתייחס לנסיבותיו האישיות של מרשו, אשר הינו נכה צה"ל הסובל מבעיות רפואיות. הסנגור ציין כי רכבו משמשו לצרכי הסעה לטיפולים רפואיים וכך גם את שאר בני המשפחה. הסניגור עתר לעונש צופה פני עתיד, ולחילופין, למאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, לתקופה קצרה ביותר. הסנגור סבור כי אין כלל מקום להטלת עונש של פסילת רשיון בנסיבות.

לא קלה היא מלאכתו של בית המשפט בעת גזירת הדין, קל וחומר כאשר מדובר בתאונת דרכים קטלנית בה קופחו חייו של אדם בעקבות התנהגות רשלנית. בתיק זה ניצבים זה מול זה הנאשמים ומשפחתו של המנוח. הצורך בעשיית צדק בהליך הספציפי לעומת האינטרס הציבורי של ענישה מחמירה ומרתיעה מנהיגה חסרת אחריות.

ההלכה המרכזית לעניין רמת הענישה בתאונות דרכים קטלניות נקבעה בידי בית המשפט העליון בע"פ 6755/09 ארז אלמוג נ' מ"י:

"...נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות".

כלומר, גם מי שגרם למות אחר בתאונת דרכים יירצה בדרך כלל עונש מאסר "של ממש" אשר אורכו יהיה תלוי בעיקר בחומרת מעשיו ופחות מכך בנסיבותיו האישיות.

סבורני כי במקרה דנן רמת הרשלנות של הנאשמים הינה גבוהה.

עטאללה הגיע לצומת השתלבות עם כביש בינעירוני, כאשר לפניו תמרור המורה לו לתת זכות קדימה לכלי רכב בדרך החוצה, וכאשר הראות במקום הינה אפסית. למרות זאת נטל על עצמו סיכון, יצא לכביש כאשר אין לו ידיעה לגבי מצב התנועה, ומתוך תקווה כי לא יגיע רכב בדרך החוצה.

אבו חמדה נהג ברכבו בדרך בינעירונית במהירות, נכנס לתוך ענן העשן והמשיך בנסיעה למרות הראות האפסית, מתוך אותה תקווה כפי שהיתה בליבו של עטאללה כי הדרך פנויה והוא יוכל לצאת מענן העשן בלא פגע.

לרוע המזל תקוותיהם של שני הנהגים נכזבו, כלי רכבם התנגשו זה בזה וכתוצאה מהתאונה נגרם מותו של המנוח. אין ספק כי המצב שנוצר לא היה שליטתם של הנאשמים וסבורני כי נגרם עקב רשלנות גורמים אחרים, אולם אשמתם של גורמים אחרים אך יצרה את כר הפעולה ונהיגתם הרשלנית של הנאשמים היא שגרמה לתאונה בפועל.

סבורני כי אלמלא אותם גורמים מעורבים נוספים, אשר הביאו אותי לקבל טענתם להגנה מן הצדק, היה מקום לענישה קשה בעניינם ויש להניח כי עונשם היה מגיע למאסר לתקופה של 14 עד 20 חודשים, תוך פסילת רשיון לתקופה של 10 שנים לפחות.

כאמור לעיל, קיימות במקרה דנן נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, אשר פורטו בהכרעת הדין ומחייבות לדעתי מסקנה כי ענישה מחמירה בנסיבות תהווה פגיעה בעקרונות הצדק. אף המאשימה הסכימה כי לאור נסיבות אלה יהיה זה מוצדק להקל בענישה ולפיכך עתרה לתקופת מאסר קצרה אותה היא מסכימה שניתן יהיה לרצות בעבודות שירות, וזאת בניגוד לעמדתה בתיקים אחרים.

כשאני מביא בחשבון את כל האמור לעיל מסקנתי היא כי יש מקום להטלת עונשי מאסר קצרים על שני הנאשמים, וזאת לצד פסילת רשיון משמעותית, ואינני מקבל עמדת הסנגורים בעניין זה.

שני הנהגים ציינו את חשיבות רשיון הנהיגה עבורם. מר עטאללה הינו נהג במקצועו ואילו מר אבו חמדה נכה המוגבל בניידותו. למרות עובדות אלה סבורני כי ההקלה אותה ניתן לתת לנאשמים בהקשר לתקופת הפסילה הינה מוגבלת. מדובר ברשלנות בנהיגה, והעונש הראוי עליה הוא פסילת רשיון הנהיגה. יש לזכור כי הגם שהתנאים האובייקטיביים תרמו לאירוע, אין מדובר בתנאים מפתיעים כגון הצפה נקודתית של הכביש או כתם שמן שגרמו להחלקה. ענן העשן נראה ממרחק. מר עטאללה שהה באתר הפסולת וקיום הענן היה ידוע לו, ואילו מר אבו חמדה שהתקרב למקום בנסיעה יכול וצריך היה להבחין בו מרחוק, כפי שהבחינו בו נהגים אחרים.