מדינת ישראל נ' עווידה(עציר)

החלטה

רקע

לפניי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. בד בבד עם הבקשה הוגש נגד המשיב הוגש כתב אישום אשר מייחס לו את העבירות הבאות:

א. פריצה לרכב בכוונה לגנוב, לפי סעיף 413ו' לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין").

ב. חבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה' לחוק העונשין.

ג. נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת התעבורה").

ד.נהיגת רכב מנועי ללא רישיון, לפי סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה.

ה.חוסר פוליסה, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל- 1970.

ו.הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

על-פי המתואר בעובדות כתב האישום, במועד הרלוונטי עמדו בתוקפן שתי הוראות פסילה נגד המשיב, האחת מטעם חוק ההוצאה לפועל והשנייה הינה התליית הרישיון בגין שיטת ניקוד. בתאריך 14.6.13, בשעה 17:58, התפרץ המשיב למשאית בפתח תקווה והרס או פגע במזיד ברכב או בחלק ממנו בכך ששבר זגוגית בחלון נוסע, נכנס אל המשאית והניעה, תוך כדי שבירת פלסטיק תחת המתנע וגרימת נזק למתנע. בנסיבות אלה גנב המשיב את המשאית בכך שנהג את המשאית עד לצומת שער אפרים. בנסיבות אלו הגיעו למקום שוטרים בניידת. השוטרים ראו את המשיב כשהוא בגפו, יושב על מושב הנהג במשאית. בנסיבות אלו החל המשיב לנהוג את המשאית לאחור, ובתגובה לכך השוטר ביסאן ביקש לפנות אל המשיב בדבר מעשיו ופתח את חלון הניידת. בנסיבות אלה, יצא המשיב מהמשאית והחל נס מהמקום בריצה. השוטרים החלו לרוץ אחרי המשיב תוך כדי קריאות לעברו "עצור משטרה", ואולם המשיב המשיך במנוסתו. בהמשך, לאחר מרדף רגלי, נתפס המשיב על-ידי השוטרים כשהוא מתנשם בכבדות.

3.בהחלטה מיום 4.7.13 נקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולא קיימת חולשה כלשהי בעוצמתן. עוד נקבע כי קיימות עילות מעצר של מסוכנות וחשש להימלטות מאימת הדין. בהמשך לכך, נשלח המשיב לתסקיר שירות המבחן (להלן: "התסקיר הראשון"). לאחר קבלת התסקיר, בהחלטה מיום 27.7.13, הוריתי על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים בעניינו. על החלטתי זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, שהורה בתאריך ה- 15.8.13 על הזמנת תסקיר משלים בעניינו של המשיב, אשר יבחן מפקחים נוספים. כעת, משהוגש התסקיר המשלים, יש לבחון בשנית את שאלת מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים, ולחילופין, שחרורו בפיקוח המפקחים הנוספים שהוצעו.

התסקיר המשלים (מיום 29.8.13).

שירות המבחן נפגש עם הגב' לובנה עווידה, בת 47, גיסתו של המשיב (להלן: "הגב' עווידה"). הגב' עווידה הביעה את רצונה לשמש כמפקחת עיקרית עבור המשיב. שירות המבחן התרשם כי הגב' עווידה מתגייסת למשימת הפיקוח כחלק ממחויבות משפחתית, וזאת מבלי ליתן דעתה לקשיים ולמורכבות הקשורה בתפקיד הפיקוח ובשינויים אותם היא תידרש לערוך בשגרת חייה וילדיה לצורך כך. שירות המבחן העריך כי הגב' עווידה אינה מהווה דמות סמכותית עבור המשיב.

שירות המבחן נפגש אף עם מר ג'אבר חתאם, בן 56, נשוי ואב לשלושה ילדים, גיסו של המשיב (להלן: "מר חאתם"). מר חתאם ביקש להשתלב כמפקח נוסף, אך ציין כי הוא אינו מודע לעומק הסתבכותו של המשיב ולגודל חובותיו. כמו כן, לדבריו, הוא אינו מכיר את עברו הפלילי של המשיב. שירות המבחן התרשם כי מר חתאם יתקשה לפעול כלפי המשיב ממקום אובייקטיבי וכדמות מארגנת ומווסתת.

לפיכך, לא בא שירות המבחן בהמלצה לשחרור המשיב ממעצר.

טיעוני הצדדים

לטענת ב"כ המבקשת, עו"ד נדב רייכמן, בתסקיר המשלים שירות המבחן חוזר על כך שלא ניתן ליתן אמון במשיב. על-פי הפסיקה, הפרמטר הראשון שיש לבחון בטרם שחרור הינו האמון. נגד המשיב תלויה ועומדת פסילה מותנית שלא הרתיעה, ובתיק הנוכחי הוא נהג במשאית בזמן פסילה. התסקיר המשלים אינו בא בהמלצה לשחרורו של המשיב. ההלכה לגבי תסקיר שלילי הינה כי רק במקרים חריגים יסטה בית המשפט מתסקיר שירות המבחן. מהתסקיר עולה ששני המפקחים נפסלו על ידי שירות המבחן. לאחר ששירות המבחן נפגש עם המפקחים ובחן אותם, הוא קבע כי המפקחים הללו אינם יכולים להוות גורם סמכותי עבור המשיב. כמו כן, קבע שירות המבחן כי עולה מהמשיב מסוכנות. בנסיבות אלו, אין לאשר את שחרורו של המשיב.

לטענת ב"כ המשיב, עו"ד נעמה אלחדד, מפקחת שירות המבחן שוחחה עמה ושללה את המסקנה שלא ניתן לתת אמון במשיב, אלא שלשיטת שירות המבחן הבעיה נעוצה במפקחים. עבירה במהלך קיומו של מאסר מותנה אינה עילה לשלילת שחרור. מעצר אינו בבחינת מקדמה לבחינת העונש. באשר למסוכנות, כאשר שירות המבחן סבור שנשקפת מסוכנות שאינה מאפשרת את שחרור העצור, הוא מציין את דרגת המסוכנות. במקרה דנן, שירות המבחן רק ציין כי קיים מסוכנות ותו לא. ב"כ המשיב עתרה לקבל את המפקחים שנפסלו על ידי שירות המבחן ולשחרורו של המשיב. עוד טענה ב"כ המשיב כי שירות המבחן שגה בכל הנוגע למקום המוצע של מעצר הבית.

הכרעה ודיון

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את התסקיר המשלים, סבורני כי לא ניתן להורות על שחרורו של המשיב. השלב הראשון לשחרור לחלופת מעצר הינו מתן אמון במשיב עצמו. אמון שכזה לא ניתן לתת במשיב. בנסיבות אלה, אף הוספת איזוק אלקטרוני, כפי שהציעה ב"כ המשיב, אינה יכולה לשנות את התוצאה. כמו כן, שירות המבחן בחן שני מפקחים מוצעים נוספים, אך סבר כי אלה לא יוכלו לשמש כדמויות סמכותית עבור המשיב.