מדינת ישראל נ' עווידה(עציר) ואח'

החלטה

(בענינו של המשיב 2 בלבד)

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, הכשלת שוטר ושיבוש מהלכי משפט והכל בצוותא חדא יחד עם אחר.

בתאריך 26/09/10, נתנה החלטה מפי כב' השופט נאווי לאחר שנשמעו בפניו טיעונים בשאלת הראיות לכאורה. במסגרת אותה החלטה קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב בכתב האישום.

לפיכך ובשים לב לעבירות המיוחסות למשיב, קבע בית המשפט כי קמה עילת מעצר סטטוטורית של מסוכנות.

ואולם- בשים לב לחלקו של כל אחד מן המשיבים בארוע, כמו גם לעובדה כי למשיב שבפני אין עבר פלילי, מצא לנכון בית המשפט לערוך אבחנה בין המשיבים והורה על שחרורו של המשיב בחלופת מעצר, אף טרם קבלת תסקיר, בתנאים הכוללים מעצר בית מלא בפיקוח אנושי, ערבויות כספיות ואיסור יצירת קשר עם מי מהמעורבים בפרשה.

עוד הורה בית המשפט על שליחתו של המשיב לשירות המבחן לצורך עריכת תסקיר בענינו אשר ביקש לבחון אפשרות הקלה בתנאים ו/או יציאה לעבודה.

בהמשך ביום 07/10/10 הגיעו הצדדים לכלל הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה הוחלף הפיקוח האנושי בענינו של המשיב בשעות היום באיזוק אלקטרוני בלבד והחל מהשעה 18:00 נותרו התנאים על כנם, קרי המשיב נמצא בפיקוח אנושי ואיזוק אלקטרוני.

משהתקבל תסקיר מעצר בענינו של המשיב, עתר בא כוחו להורות על ביטול כל תנאי השחרור בענינו ולחילופין עתר למעצר בית לילי בלבד, תוך שסבר כי נוכח ממצאי התסקיר ונוכח החולשה הראייתית הקיימת לטעמו, יש מקום להעתר לבקשתו.

אציין כי תסקיר המעצר שהוגש לבית המשפט המליץ על יציאתו של המשיב בשעות היום לעבודה בפיקוח צמוד.

באותו מעמד, התנגד נציג המבקשת לכל הקלה בתנאי שחרורו של המשיב, לרבות ליציאתו לעבודה.

לאחר שנשמעו טיעוני ב"כ הצדדים בענין זה, ונערך דיון, נתנה החלטה ביום 14/12/10 במסגרתה הוריתי על הקלה באופן שמצאתי לנכון לאמץ המלצות התסקיר והתרתי יציאתו של המשיב בעבודה, בפיקוח.

במסגרת אותה החלטה ציינתי והדגשתי כי משעה שנתקבלה החלטה שיפוטית בשאלת קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, הדרך היחידה לתקוף החלטה זו ולטעון כנגדה הינה על דרך הגשת ערר.

הוספתי כי לא יעלה על הדעת כי ב"כ המשיב יחזור פעם אחר פעם בכל דיון בענינו של המשיב, על טיעוניו בדבר קושי ראייתי וחולשת עילת המעצר, שעה שהדבר הוכרע על-ידי בית המשפט ולא הוגש על החלטת בית המשפט ערר.

לגופו של ענין, סברתי כאמור כי יש לאפשר הקלה מדודה בתנאי השחרור, כהמלצת שירות המבחן ולא מצאתי לנכון כי בשלו התנאים למעצר בית לילי בלבד, או להסרת כל התנאים.

בחלוף חודשיים ממועד החלטתי זו, הוגשה בקשה נוספת לעיון חוזר בענינו של המשיב, שברובה חוזרת על הטיעונים כפי שנשמעו בדיון מיום 14/12 למעט תוספת בדמות תצהיר של שותפו של המשיב לכתב האישום, במסגרתו מצהיר השותף כי הוא זה שהחזיק בסמים והשליך אותם מבלי שלמשיב הייתה כל ידיעה בענין.

ב"כ המשיב טוען כי נוכח התצהיר שכרגע מהווה ראיה לכאורה, נוכח העובדה כי השותף בכתב האישום הודה ודינו נגזר, הרי שקמה ועולה עילה בשל שינוי נסיבות המצדיקה עיון מחדש בתנאי השחרור וביטולם.

ב"כ המבקשת טוען כי אין בתצהיר והודיית השותף כדי לשנות דבר בענינו של המשיב שבפנינו. ראשית משום שתצהירו של השותף הינו בגדר גרסה כבושה שזכרה לא בא עד לאחר שהודה במיוחס לו בכתב האישום. הדברים לא נטענו בשום שלב, לא בחקירה ולא באבחונים שנערכו בשירות המבחן.

לטעמו אך ברור, כי מרגע שהודה האחר בכתב האישום, סלולה הדרך לנסות "ולנקות" את המשיב מאשמתו.

לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים בענין זה, סבורני כי אין בתצהיר שהוגש כדי להביא לכלל מסקנה כי בעת הזו כורסמו הראיות באופן כה משמעותי עד כדי שבית המשפט יבוא לכלל מסקנה כי התשתית הראייתית השתנתה באופן כזה המצדיק ביטול תנאי שחרורו של המשיב.