מדינת ישראל נ' עודה

החלטה

לפני בקשה לפסילת המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בהתאם לסעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית- עבירה בניגוד לסעיף 64 לפקודת התעבורה {נוסח חדש}, תשכ"א 1961 ועבירה של אי שמירת דסקת טכוגרף- עבירה בניגוד לתקנה 364ד(ב1)(3)(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961.

בכתב האישום נטען כי בתאריך 10.04.2013, בשעה 05:38 לערך, נהג המשיב במשאית מסוג וולוו בכביש 60 בסמוך לק"מ 139, מדרום לצפון, במהירות של כ- 80 קמ"ש. המשיב נסע בעקבות משאית אחרת שפרטיה אינם ידועים. בשלב מסוים בלמה המשאית האחרת, המשיב אשר לא שמר על מרחק מספיק ממנה, סטה לימין הדרך תוך כדי בלימה והתנגש עם חזית צד ימין של המשאית בחומת לבנים ובעמוד חשמל המוצבים מימין לדרך.

כתוצאה מההתנגשות נדחף חלקה האחורי של המשאית חזרה לכביש תוך כדי תנועת סבסוב וכתוצאה מכך חסמה המשאית באופן מלא את נתיב הנסיעה מדרום לצפון וחלקה האחורי של המשאית חסם באופן חלקי את הנתיב הנגדי, מצפון לדרום.

באותה העת נהג שלום ניסן (המנוח) ברכב פרטי מסוג סקודה בכביש, מצפון לדרום, ועקב החסימה שיצרה המשאית בכביש, התנגש המנוח עם חזית רכבו בחלק האחורי שמאלי של המשאית. כתוצאה מההתנגשות נגרמו למנוח חבלות בגפיים העליונות, בפנים ובחזה באופן שגרם למותו המידי.

המשיב לא שמר את דסקת הטכוגרף הרלוונטית לנהיגתו 24 שעות עובר לתאונה.

בתאריך 10.4.13 נפסל רישיונו של המשיב ע"י קצין משטרה לתקופה של 90 ימים.

בתאריך 27.06.2013 הוגש כתב האישום לבית המשפט ובאותו מועד הוגשה בקשה לפסילת המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה עד תום ההליכים.

לטענת ב"כ המבקשת קיימות ראיות לכאורה לאחריותו של המשיב לגרם התאונה והפנה את בית המשפט לחומר הראיות בתיק החקירה. כמו כן הפנה ב"כ המבקשת לעברו התעבורתי של המשיב הכולל בין היתר עבירה בגין העדר טכוגרף תקין ברכב. לטענתו, חסימת חלק מנתיב נסיעת המנוח על ידי המשאית לא אפשרה למנוח להמשיך בנסיעה באופן בטוח וגרמה לתאונה.

ב"כ המשיב טען להיעדר ראיות לכאורה. לדבריו, המסקנה אליו הגיע הבוחן על סמך הממצאים בזירת התאונה הינה מסקנה מוטעית. המשיב לא בלם את המשאית אלא האט את מהירות נסיעתו, סטה ימינה ופגע בקיר ובעמוד חשמל. בזמן האימפקט המשאית לא חסמה את נתיב הנסיעה הנגדי. לדבריו, אולי נחסם רק קצה הנתיב. סימני הסבסוב שנמצאו מעידים על כך שרק כתוצאה מפגיעת רכב המנוח במשאית נגרם הסבסוב שהביא לחסימת הכביש על ידי המשאית. רכב המנוח הוא שסטה שמאלה סטייה משמעותית ופגע בדופן השמאלית של המשאית. ב"כ המשיב טען להעדר מסוכנות והפנה את בית המשפט לכך שהמשיב נוהג מזה 40 שנה ולחובתו מספר הרשעות קלות. אין בעברו תאונה כך שמדובר בנהג זהיר ביחס לוותק נהיגתו ולעבודתו כנהג משאית.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בתיק החקירה החלטתי כי יש מקום לפסילת המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

ואלה נימוקי החלטתי:

חזקת המסוכנות

סעיף 46ב' לפקודת התעבורה קובע חזקת מסוכנות של נהג אשר מואשם בעבירה של גרימת מוות בנהיגה. הנטל על ההגנה לשכנע את בית המשפט בכך שאין בנהיגתו משום סכנה לציבור ולסתור את החזקה .

בבש"פ 8645/07 חדש נגד מדינת ישראל נפסק כדלהלן:

"בדברי ההסבר להצעת החוק הובהר כי מדובר בפסילה "אוטומטית", אשר מטרתה "להביא לכך שנהג שהוגש נגדו כתב אישום בשל מעורבותו בתאונת דרכים שבה נהרג אדם, לא ימשיך לנהוג ולסכן בנהיגתו את הציבור, אלא אם כן ישתכנע בית המשפט שנהיגתו אינה מהווה סכנה לציבור" (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 79) (פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם), התשס"ז-2007 ה"ל 129). אמור מעתה, כי סעיף 46ב לפקודת התעבורה קובע חזקת מסוכנות החלה על נאשמים שהיו מעורבים בתאונה שהביאה למותו של אדם, ועליהם מוטל הנטל להפריכה."

כך נפסק בבש"פ 6757/09 דוד מזרחי נגד מדינת ישראל:

"המסר שבסעיף 46ב הוא, שהמחוקק מבקש להחמיר עם מי שהואשמו בתאונות קטלניות, כדי להגן על הציבור ולהרתיע, וגם-לדעתי-לאותת כי לאחר תאונה קטלנית אין "עולם כמנהגו נוהג", וככלל אין הנאשם יכול ליטול הגה ולנסוע בכבישים במהלך משפטו"

ראיות לכאורה