מדינת ישראל נ' עואד(עציר)

נוכחים:

ב"כ המבקשת – עו"ד צביקה שרייר

המשיב- הובא

הסניגור – עו"ד חאלד פייסל

החלטה

נגד המשיב הוגש כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. כתב האישום מייחס למשיב עבירה של העלבת עובד ציבור ואיום על שוטר במילוי תפקידו.

על פי האמור בכתב האישום כפי שתוקן, איים המשיב ביום 23/4/10 על השוטר סמי חטיב כי יפגע שלא כדין בגופו בכך שאמר לו כי "ידאג לחסל אותו ושיחסלו אותו אם יכנס לתמרה, וזאת בכוונה להפחידו או להקניטו". כמו כן, העליב המשיב את השוטר בכך שאמר לו, בעת שזה מילא תפקידו כחוק במגרש כדורגל בעת משחק בין שתי קבוצות, "אני עוד אזיין את אשתך ואחותך, יא שוטר מניאק". כעבור שבוע ימים, ביום 30/4/10, סמוך לשעה 17:30 באותו מגרש, כאשר השוטר סמי חטיב שהה בצידו השני של המגרש, ניגש המשיב לרב פקד איאד פרג', שהוא מפקדו של סמי חטיב, וצעק לעברו "תגיד לשוטר סמי חטיב, שאני אזיין את אמא שלו" – "כן, אני מדבר אליך. אתה הקצין שלו. תגיד לשוטר שלך סמי חטיב, אני אזיין את אשתו ותגיד לו שאני אזיין את אחותו ואת אמא שלו" – "הבן זונה סמי חטיב. אני עוד אזיין את אשתו אם הוא יכנס לתמרה, ואם הוא יכנס לתמרה, הוא לא יצא חי".

ב"כ המבקשת טענה בבקשתה כי מדובר בחשוד שהתנהלותו מעידה על מסוכנותו כלפי שוטרים וזאת לאור האיומים שהשמיע על השוטר ובני ביתו, כל זאת על רקע אירוע שבו סמי חטיב שמילא תפקידו כחוק תפס את המשיב בחשד לנהיגת רכבו תחת השפעת אלכוהול ועקב כך נשלל רשיונו ורכבו נלקח ממנו. מאז חלף כחודש ימים והמשיב לא רק שלא נרגע מהאירוע, אלא שהוא משמיע את איומיו שוב, דבר המעיד על רצינות האיומים.

הסניגור סבור, כי לא קיימת עילת מעצר וכי דבריו של המשיב כלפי השוטר אינם רציניים, שכן אפילו השוטר המתלונן לא מצא לנכון להגיש תלונה על האירוע מיום 23/4/10, אלא רק ביום 30/4/10 בעקבות האירוע השני. כמו כן, טען כי אין הצדקה למעצר עד תום ההליכים. בסך הכל, כך לטענת הסניגור, הביע המשיב את מורת רוחו בפני הקצין, מהתנהגותו של השוטר שגרם לשלילת רשיונו של המשיב וכי הוגש נגדו כתב אישום, למרות שהוא לא ביצע עבירה. מוסיף הסניגור, כי המשיב לא ציפה שאותם שוטרים יעבירו לשוטר את דבריו ואת איומיו. לפיכך, ביקש לשחרר אותו ממעצרו ולחלופין, לשחרר אותו לחלופת מעצר בבית הוריו ולאפשר לו לצאת לעבודה. יצויין, כי המשיב מאשר את נכונות האירוע הראשון מיום 23/4/10, המיוחס לו, כמו גם את האירוע השני, למעט האיומים באירוע השני.

בדקתי את חומר הראיות ונחה דעתי, כי קיימות ראיות לכאורה מוצקות למדיי להרשעת המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. נראה כי אף הסניגור אינו חולק על קיום ראיות לכאורה, אך טוען כי בדבריו ובאיומיו של המשיב אין מסוכנות שמקימה עילת מעצר וכי ניתן לאיינה בחלופת מעצר חלקית.

אין ספק כי כפי שציינה ב"כ המבקשת, מדובר בעזות מצח של המשיב כלפי השוטר אשר מילא תפקידו כדין, תוך שהוא מתנהג ללא חשש או מורא מפני הדין, תוך פגיעה והעלבה של השוטר ואיומים על חייו. כמו כן, ציינה ב"כ המבקשת "השוטרים ראויים להגנה על מנת שיוכלו לבצע את תפקידם, ללא מורא או פחד מפני אזרחים גסי רוח או בוטים, כאמור במקרה זה".

אציין כי השוטרים האמורים לאכוף את החוק ולמלא אחרי צווי ביהמ"ש להגן על שלום הציבור, משמשים לא אחת כר חבטות מצד עבריינים למיניהם, וכי מעמדם כאוכפי חוק הוא כה ירוד עד כי המשיב וגם סניגורו סבורים כי התבטאויות המשיב ואיומיו הינם עניין של מה בכך.

אני סבור כי חובתו של בית המשפט להביע את עמדתו כי יש להעניק הגנה לשוטרים האוכפים את החוק בעת מילוי תפקידם על מנת שלא יחששו למלא את תפקידם כחוק, וכי רק מורא החוק יהיה עליהם.

הסיכון לשלומם של השוטרים בעת מילוי תפקידם, הינו סיכון לשלומה של מערכת אכיפת החוק, פגיעה באושיות שלטון החוק, והתרת הרצועה של הפקרות ושל אלימות משולחת רסן.

כבר עתה הדברים נראים בבירור בחיי היום יום, בעבריינות הגואה, ובזלזול בזכויות הזולת מצד העבריינים, שאין עליהם לא מוראו של הדין ולא מוראו של הדיין.

כב' השופט זמיר אומר ב בש"פ 8122/99, מדינת ישראל נ' מסוכה שמעון, תקדין עליון 99 (3) עמ' 795 :

" לפי ס' 21 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו- 1996,

חייב בית המשפט לשקול את האפשרות של חלופת מעצר שפגיעתה בחירות הנאשם פחותה. אולם, לפי אותו סעיף ,אם קיימת עילת מעצר, אין בית המשפט אמור להסתפק בחלופת מעצר, אלא אם 'ניתן להשיג את מטרת המעצר', בדרך של חלופה כזאת. משמע, כאשר עילת המעצר נעוצה במסוכנותו של הנאשם, צריך שחלופת המעצר תפחית את המסוכנות עד המידה הראוייה. המבחן, לפי החוק, הוא המידתיות. בית המשפט צריך, אם כן, לערוך בירור כדי לעמוד על רמת המסוכנות של הנאשם ועל טיבה של החלופה המוצעת כדי להגיע למידתיות הראויה. מהות הבירור ועומק הבירור תלויים בנסיבות המקרה".

מן הכלל אל הפרט: