מדינת ישראל נ' עבדולה ואח'

החלטה

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט קמא (כב' השופטת שלומית יעקובוביץ’ מבית משפט השלום בראשל"צ, מיום 17.12.09) שבה החליט, בהמשך להחלטות שכבר ניתנו על ידו בימים 15.11.09 ו- 13.12.09, להורות על שחרורם של שני המשיבים לחלופות מעצר, בתנאים ובערבויות כפי שנקבעו בהחלטה.

בבסיסו של דבר עניין לנו בכתב אישום שהוגש לבית המשפט קמא כנגד שני המשיבים ואשר בו מיוחסות להם סדרה של עבירות רכוש: פריצה לעסק וביצוע גניבה, היזק לרכוש במזיד, שבל"ר ונטישה באותו מקום והחזקת מכשירי פריצה. על פי המתואר בכתב האישום התפרצו שני המשיבים בלילה שבין 18 ל- 19.10.09 לבית עסק בחולון העוסק בבשר, בניסור מנעולי השער, נטרול מערכת האזעקה ופגיעה במצלמות האבטחה (למעט אחת) ועוד. תוך שימוש במלגזה שהייתה במקום הם העמיסו לאחר שבירת מנעולי מקררים במקום, סחורה (סוגי בשר שונים) בשווי מוערך של כשני מיליון ₪ על רכב ונסעו מהמקום.

בית המשפט קמא ערך דיונים אחדים בבקשת התביעה, שנלוותה לכתב האישום, להורות על מעצרם של שני המשיבים עד תום ההליכים.

מאחר ונטענו טענות כנגד טיב הראיות לכאורה כנגד השניים, בחן בית המשפט קמא הנכבד, בראשיתם של דברים, בצורה מפורטת ויסודית את חומר החקירה הקיים בתיק, במסגרת החלטתו מיום 15.11.09.

לב העניין בהקשר זה הוא שאלת זיהויים של שני המשיבים כמי שביצעו את ההתפרצות המיוחסת להם בכתב האישום.

לגבי המשיב 1 עמדה השופטת קמא על זיהויו כך, כמי שנצפה בסרט האבטחה מהמצלמה שנותרה שלימה, במועד ההתפרצות, כשהוא עוטה חולצה לבנה על ראשו, המסתירה את פניו כמתועד במזכר הזיהוי, שנערך על ידי רכז המודיעין, שכתב במזכר הזה, כי הוא מכיר את שני המשיבים וכך זיהה גם את המשיב 1, הנראה לובש חולצת פסים קצרה. הוא ציין כי היה נוכח בעת מעצרו ובאותה עת לבש המשיב 1 אותה חולצה ומעליו כפי שהם נראים בסרטון הנזכר.

לגבי המשיב 2, ציינה השופטת, את הדברים האמורים במזכר הנזכר מיום 1.11.09, אותו זיהה, לדבריו, בוודאות על פי פניו ומבנה גופו. השופטת עצמה צפתה בסרט ובתמונות שהופקו ממנו, ולא יכלה להבחין במצחו ובעיניו של מי שזוהה כמשיב 2, אף כי ניתן להתרשם מתווי פניו ודומה, כך אמרה, כי מי שמכירו יכול בנקל לזהותו.

אומר כבר, כי אילו היה בסיס לדיון בבית המשפט קמא, כמו גם בפניי, אך המזכר מיום 1.11.09, כי אז ניתן היה לייחס לדברים האמורים בו, משקל ממשי, לעת הזו. אלא שאין הדבר כך כפי שמתברר, המזכר הזה נכתב רק בעקבות בקשה של יחידת התביעות המשטרתית, לאחר שהחומר הראייתי הקודם לא הניח את דעתה בכל הנוגע לזיהוי של שני המשיבים. המדובר במזכר מיום 22.10.09, שבו כתב שוטר בשם חרוץ, דברים ששמע טלפונית מרכז המודיעין, שהזכרתי לעיל שמע ממנו כי המשיב 2 זוהה בידי מקור שלו כמי שמצולם בסרטון האבטחה וזאת לאחר שהציג בפניו את התמונות שהופצו במייל המשטרתי בקרב המשטרה. מיניה וביה מתעוררת התמיהה, הכיצד אותו רכז מודיעין, שהציג את הסרטון בפני המקור שלו, לא יכול היה, הוא כשלעצמו, באותו יום 22.10.09 לבוא ולומר מידיעתו שלו, כי הוא מזהה את המשיב 2, באותה רמה של ביטחון ובוודאות, כפי שכתב עליה במזכרו מיום 1.11.09, בתגובה לפנייה הנזכרת של יחידת התביעות של המשטרה.

תמיהה דומה מתעוררת לגבי זיהויו של המשיב 1 במזכר מיום 1.11.09, בעת שבמזכר מיום 22.10.09, הודיע לשוטר חרוץ כי המקור זיהה גם את החשוד השני (הוא המשיב 1) ואף כאן לא אמר דבר אודות אפשרות הזיהוי שלו עצמו, למרות שהתמונות היו מצויות בידו. בנסיבות אלה גם עניין זיהוי החולצה שלבש מי שזוהה כמשיב 1 בעת ביצוע המעשים, מתעמעם באופן מסוים, כאשר במזכר מיום 1.11.09 מזכיר רכז המודיעין כי המדובר באותה חולצה שלבש המשיב 1 בעת מעצרו.

ב"כ העוררת תומך ידיו גם בהחלטות בית משפט זה בשני עררים שהגישו, בנפרד, באי כוח המשיבים, על החלטת כב' השופטת קמא מיום 15.11.09. בהחלטת כב' השופטת רג'יניאנו מיום 24.11.09, הציע לב"כ המשיב 2 לחזור בה מהערר, אך אין להסיק מכך היא סברה שלערר הנוגע לטיב הראיות לכאורה ובעיקר עניין הזיהוי, אין בסיס. יותר נכון להסיק מהצעה זו, כי היא הציעה להמתין לתסקיר ולקביעות שיהיו בו. בהחלטת כב' השופטת אהד מיום 2.12.09 על אותה החלטה של בית המשפט קמא נדונו גם שאלות הזיהוי והשופטת קמא, ממראה עיניים שלה, סברה, על פי התמונות שהוצגו בפניה, כי פניו של העורר הוא המשיב 1, הם הפנים הנראות בתמונות אלה. בהקשר זה הייתי נזהר לבוא ולקבוע קביעות של מראה עינו של בית המשפט, על בסיס התהיות שהזכרתי בכל הנוגע לדברי רכז הביטחון, הנזכר.

סיכום ביניים של שאלות הנוגעות לזיהויים של כל אחד מהמשיבים, איננו מאפשר לי לבוא ולומר כי המדובר בראיות בעוצמה מלאה, ואין תימה, אפוא, כי השופטת המלומדת קמא לא סברה כי המדובר בראיות לכאורה בעוצמה מלאה, שאיננה מצדיקה בחינה של אפשרות שחרור לחלופת מעצר.

אעבור עתה לרכיב הנוסף, שעליו מתבססת המדינה בערר זה שבפניי והוא נוגע לשאלות של בחינת חלופות המעצר על ידי בית המשפט קמא.

אכן, בשני התסקירים שהוגשו בבית משפט קמא לא נמצאו חלופות המעצר מתאימות וראויות בעיני שירות המבחן. ראשית, בכל אחד מהתסקירים דובר בהסתייגות מסוימת לגבי הקושי להתנתק מאורח חיים עברייני. שנית, החלופות שהוצגו והנוגעות לבני משפחה קרובים, היו, לגופן, כאלה שאינן יכולות להפיג את המסוכנות הקיימת לגבי כל אחד מהשניים.

אילו כאן תם הדבר, ניחא. אלא שבאי כוח המשיבים באו בהצעות נוספות והפעם הציעו בפני בית המשפט חלופות המתייחסות לערבים שאינם מן המעגל הקרוב המשפחתי של שני המשיבים. בית המשפט קמא פעל על פי סמכותו והחליט לבחון התאמתן של חלופות אלה בעצמו. הוא שמע כל אחד מן הערבים – המפקחים המוצעים, שאל שאלות ובחן את התאמתו לשמש בתפקיד זה. הוא שמע גם מפי נציג המדינה את זאת שלכל אחד משני הערבים שהוצגו על ידי כל אחד מהמשיבים, אין עבר פלילי. נציג המדינה לא בחן את הדברים לגופם, לא שאל דבר כל אחד מהערבים בעת שדיבר בבית המשפט ורק הודיע כי עמדתו היא שאין מקום להורות על שחרור בתיק זה.

אם מותר להסיק מכך כי המדינה לא חלקה על התאמתם של ערבים אלה לתפקידם, הרי שהתשובה לכך חיובית.

סיכומם של דברים, בהקשר הכולל, הוא כי בית המשפט קמא מצא לבחון אפשרות של שחרור לחלופת מעצר, על בסיס המצב הראייתי, כפי שהזכרתי אותו, ומצא גם את הערבים שהוצעו, בפעם השנייה, על ידי המשיבים, ככאלה היכולים להפיג את מצב המסוכנות האפשרי הצפוי מהם והם גם מתאימים לשמש כערבים וכמפקחים לצורך העניין.

אינני סבור כי שגה בכך בית משפט קמא, בנסיבות הכוללות ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו.

לעומת זאת נראות לי הערבויות, ובעיקרו של דבר הערבויות הכספיות, כנמוכות מדי יחסית לנסיבות הכוללות האלה, ולרבות במה שהואשמו השניים.

על כן אני קובע כי ההתחייבות העצמית, ערבות צד ג' והפיקדונות יעמדו על אלה: