מדינת ישראל נ' עבד אל רחמן

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש המיוחסת לו בכתב אישום אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון.

במסגרת ההסדר הודיעה המאשימה לכתחילה (מועד הצגת ההסדר 21.7.10) כי טרם טיעונים לעונש ישלח הנאשם לקבלת תסקיר וככל שהתסקיר ישא אופי חיובי בפרמטרים שהוצגו בפני בימ"ש תעתור המאשימה לענישה שתכלול רכיב של 6 חודשי מאסר בפועל שיכול וירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי ואילו הסנגור יטען חופשי כאשר לכתחילה הודיע הסנגור כי בקשתו ששירות המבחן יבחן שאלת ביטול ההרשעה.

הוגש תסקיר שירות מבחן וכן הוגש תסקיר משלים. בתסקיר המשלים ממליץ שירות המבחן על סיום ההליך תוך הטלת צו של"צ בהיקף של 160 שעות ולחלופין ככל שבימ"ש ישקול הטלת עונש מאסר שיהא זה לתקופה קצרה ככל שניתן שתרוצה בעבודות שירות.

לעת הזו זונחת ההגנה עמדתה באשר לביטול הרשעה והסנגור עותר לאימוץ ההמלצה הראשונית שעניינה הטלת צו של"צ.

שקלתי האמור בתסקירים וטיעוני ב"כ הצדדים.

בבואי לשקול מהו העונש הראוי וההולם בנסיבות העניין שומה עלי למצוא את נקודת האיזון בין חומרת העבירה ונסיבותיה לבין מכלול הנסיבות המקלות כפי שהן עולות הן מהתסקירים והן מטיעוני הסנגור.

באשר לחומרה סבורה אני כי די לעיין בכתב האישום המתוקן כדי להתרשם מהחומרה הנודפת ממנו.

מדובר בארוע מיום 1.5.10 כאשר המתלונן הלך ברחובה של עיר עם חבריו לכיוון ביתם ברמלה כשהם משוחחים כאשר לפתע עצר הנאשם את הרכב בו נהג בפתאומיות בסמוך למתלונן ולחבריו, יצא מהרכב ושם פעמיו לכיוונם, החל לקלל את המתלונן וחבריו ומשניסו אלה האחרונים להרגיע את הנאשם באומרם שהם הולכים לביתם תוך שהם ממשיכים בהליכתם ועוזבים אותו חזר הנאשם לרכבו והוציא חפץ שטיבו אינו ידוע.

היה מקום לצפות שעם הליכתם של המתלונן וחבריו מהמקום ועם חזרתו של הנאשם לרכבו כי בכך יסתיים ארוע לא נעים זה ככל שיהיה, אך לנאשם לא היה די בכך ולא היה בעצם הפסקת הארוע והתפרדות החבילה כדי לקרר את דעתו והוא חוזר ורץ לכיוון המתלונן ודוקר אותו באמצעות החפץ בידו בגבו וכתוצאה מכך נגרם למתלונן חתך מדמם בגבו. המתלונן נזקק לאשפוז ולטיפול רפואי בבית חולים.

אין ספק שמדובר בנסיבות חמורות וזאת בין השאר על רקע שניתן היה לסיים את הארוע בכך שכל אחד ילך לדרכו וכן על רקע עצם הדקירה של המתלונן בגבו.

תופעת האלימות בכלל ותופעות של דקירה בפרט הינן תופעות שלמרבה עצר הופכות להיות נפוצות יותר ויותר ופעמים רבות בקרב צעירים בני שכבת גילו של הנאשם.

כל אלה לכתחילה צריכים היו להביא לאמירה ברורה וחד משמעית שתצא מלפני בימ"ש ואשר ביטוייה ימצא במאסר מאחורי סורג ובריח.

ברגיל כל תוצאה אחרת היתה הופכת את הקולות שיוצאים וצריכים לצאת מבתי המשפט כרטוריקה שאין מאחוריה ממש. יחד עם זאת לנגד עיני מכלול הנסיבות המקלות וטוב עשתה המאשימה שנסיבות אלה היו גם לנגד עיניה שהרי בסופו של יום כל מקרה צריך להידון לגופו.

לעניין הנסיבות המקלות אפנה לאמור בתסקירים, לטיעוני הסנגור תוך שאציין בייחוד את ההודיה, התיקון המשמעותי שנערך בכתב האישום הן בעובדות והן בסעיפי האישומים וכמובן עברו הנקי של הנאשם והעובדה שמאז לא חזר ולא ביצע עבירות נוספות.

לצד אלה אציין את אורח החיים הנורמטיבי שהנאשם מנהל בדרך כלל ואשר כולל לימוד מקצוע והתפתחות במקצוע החל מעוזר טבח ועד תפקיד חשוב של שף המנהל מטבח ועובדים בשלב זה.

עוד אציין את העובדה שהנאשם גילה מודעות לקשייו כמפורט בתסקיר הראשוני ואשר מחמת צנעת הפרט לא אפרטם וכן גילה רצון ומוטיבציה לערוך שינוי משמעותי בחייו. מוטיבציה זו מצאה ביטוי ממשי בהשתלבות בקבוצה טיפולית שמיועדת לאנשים שקיימת אצלם בעיה בשליטה בכעסים. השתלבות זו כללה הגעה לפגישות באופן סדיר והתקדמות במוכנות וגילוי יכולות לשיתוף באשר למצבו.

שירות המבחן מתרשם באופן חיובי מהמאמצים שהשקיע הנאשם בקבוצה הטיפולית לשליטה בכעסים וכאמור בא בהמלצה ראשונית לסיום ההליך בצו של"צ.

ככל שמתרשמת אני מנטילת האחריות של הנאשם ומהתהליך החיובי שעשה בכל הנוגע לרכישת כלים לשליטה בנטייתו להתנהג באופן אימפולסיבי וככל שבכל אלה יהא כדי להביא להקלה משמעותית בעונשו לא אוכל לקבל את ההמלצה וזאת משום שאינני מוצאת הלימה בין ענישה כה מקלה לבין מעשה כה חמור ובנסיבות האופפות כפי שפירטתי לעיל.

יחד עם זאת ככל שלא מצאתי לאמץ בטווח הענישה שהוצע את עמדת ההגנה ושירות המבחן הרי עדיין מוצאת אני להקל באופן משמעותי מעבר לטווח שהתבקש על ידי המאשימה וזאת תוך שמוצאת אני כי יש מקום לעודד את הנאשם בדרך החיובית בה הוא פוסע כעולה משני התסקירים וכן ככל שמוצאת אני להתחשב בעובדה שבענישה, ולו גם המקלה כפי שתושת, יהיה גם לפגוע בצורה משמעותית בהמשך עבודתו וזאת נוכח התעוד המרשים שהוגש לעיוני על ידי הסנגור, וגם בכך יש רכיב של ענישה.