מדינת ישראל נ' עבד אל קאדר(עציר)

החלטה

1.בפניי בקשה למעצר עד תום ההליכים של המשיב, ולצידה הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק").

לפי המפורט בכתב האישום, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, שימש אמין ברנאסי (להלן: "המתלונן") כפקח המשרד להגנת הסביבה במחוז המרכז, תפקידו היה לרכז את נושא הסביבה החקלאית, ובין היתר לערוך ביקורות בעסקי חקלאות.

המתלונן הינו עובד ציבור.

בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היו נביל נאסר (להלן: "נביל") הבעלים של עסק לפינוי פסולת חקלאית. באותה התקופה, עבד סאלח נאסר, אחיו של נביל (להלן: "סלאח") בחברה של נביל.

בתאריך 31.1.12 או בסמוך לכך, בעקבות דיווח המפקח על רשות הניקוז, הגיע המתלונן מתוקף תפקידו לשטח היישוב כפר ויתקין שבעמק חפר, שם הופעל אתר קומפוסט בלתי מאושר (להלן: "האתר").

אותה עת הגיע נביל למקום, ומסר למתלונן כי הוא המנהל והמפעיל של האתר, וכן הגיע עופר כהן, מרכז כפר ויתקין שבתחומו הוקם האתר.

המתלונן זיהה במקום מספר ליקויים, ומסר לנביל ולעופר כי בכוונתו לערוך דו"ח סיור ובו דרישה לפינוי הפסולת, שיהיה ממוען לעופר, עם העתק לנביל לידיעה וטיפול (להלן: "דו"ח הסיור").

בהמשך, פנה נביל למתלונן וביקש ממנו להתחשב בעובדה כי מדובר במקור פרנסתו, וכן ביקש ממנו להסתפק באזהרה בלבד. המתלונן הודיע לנביל כי היות ומקור הפנייה היה בגורם חיצוני למשרד להגנת הסביבה - הוא לא יוכל לעשות זאת, והשניים נפרדו.

בהמשך לאמור, בתאריך 13.2.12 או בסמוך לכך, שלח המתלונן את דו"ח הסיור לעופר ולנביל. לאחר מכן, ועובר לתאריך 18.2.12, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, פנה נביל לסאלח, ועדכן אותו כי נערכה ע"י המתלונן ביקורת באתר, וכי עליהם לפנות את הפסולת עד לחודש מאי 2012.

סלאח התקשר למספר לקוחות של החברה על מנת לאתר אתר חלופי לאחסון הפסולת. בכלל זה פנה לנאשם , איתו היה מצוי בקשרים עסקיים, ומסר לו כי יידרש להם אתר חלופי, שכן פקח של משרד לאיכות הסביבה הגיע לאתר ופסלו.

בתגובה - שאל המשיב את סלאח לשמו של הפקח, וסלאח מסר לו את שמו של המתלונן. המשיב אמר לסאלח כי הוא יחפש אתר חלופי עבורם, ויפנה למתלונן על מנת לשכנעו לאשר את השארת הפסולת באתר על לחודשי הקיץ. בתגובה - אמר סאלח לנאשם שלא לעשות זאת.

ביום 18.2.12 בשעה 15:00, או בסמוך לכך, הגיע המשיב לביתו של המתלונן בטייבה, וביקש לשוחח עמו. לאחר שהגיע המתלונן למקום, אמר לו המשיב: "למה אתה שולח מכתבים רבים לנביל מטורען?".

המתלונן השיב כי היה מדובר במכתב בודד, וכי הוא אינו מבין איך הדבר קשור אליו. המשיב השיב למתלונן כי הוא בקשרים עסקיים עם נביל, ודרש ממנו להפסיק לשלוח מכתבים ולשכנע את הממונים עליו כי לא מדובר בפעילות עבריינית, וכי יניחו לנביל ולסלאח לנפשם. עוד אמר המשיב למתלונן כי אם יעשה זאת - הוא, המתלונן, יקבל את כל מה שירצה.

למשמע הדברים אמר המתלונן לנאשם כי הוא פעל במסגרת עבודתו בלבד, וכי הוא ממהר לתפילה. המתלונן החל ללכת לכיוון המסגד, והמשיב הלך אחריו. במהלך ההליכה, ובמטרה להטיל אימה ופחד על המתלונן, שאל אותו המשיב אם הוא מכיר את מברוק אחראס. המתלונן השיב כי שמע עליו - אך אינו מכיר אותו, והמשיב אמר למתלונן כי הוא גיסו של מברוק.

למשמע הדברים, ובעיקר נוכח הזכרת שמו של מברוק, שהמתלונן סבר כי שייך למשפחת עבד אל קאדר, שהטילה אימה על תושבי האזור, חש המתלונן פחד ואיום כלפיו, והוא המשיך ללכת לכיוון המסגד.

המשיב המשיך ללכת אחרי המתלונן, תוך שהוא קורא לו להאט את קצב הליכתו, וביקש ממנו את מספר הטלפון שלו. המתלונן מסר לנאשם את מספר הטלפון שלו במשרד, אך המשיב סירב לקבל זאת, והמשיך לדרש את מספר הטלפון הנייד של המתלונן, עד שזה מסר את מספר הטלפון הנייד שלו, בתקווה כי בכך יניח לו המשיב.

בהמשך, הצביע המשיב על מוכר ירקות באזור הליכתם, שהמשיב והמתלונן סברו כי נפצע מאירוע ירי מספר חודשים קודם לכן בשל השתייכותו למשפחת עבד אל קאדר, ואמר למתלונן "הירקן הוא משלנו".

בעקבות זאת שוב חש המתלונן מאוים, ולאור תחושת האיום והפחד בה היה שרוי בעקבות דבריו ומעשיו של המשיב, דיווח לממונים עליו כי הוא מאוד חושש לחייו ולשלום משפחתו, שכן משפחת עבד אל קאדר ידועה בטייבה כמשפחה אלימה ומסוכנת, וכי התוצאות של התנכלות מצד משפחה זו עשויות להיות קשות ביותר.

המתלונן אף מסר כי הפחד בו הוא שרוי יגרום לו להימנע מלערוך דו"חות נוספים למשפחת נאסר, וכי הוא אף שוקל להעתיק את מקום מגוריו מהעיר טייבה.