מדינת ישראל נ' עבד אל חי

החלטה

בפני בקשה לביטול הכרעת דין וגזר דין שניתנו בהעדר הנאשם.

המבקש קיבל דו"ח בגין ביצוע עבירה של נהיגה במהירות מופרזת (98 קמ"ש במקום 70 קמ"ש) בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, מדובר בברירת קנס. הנאשם ביקש להישפט אולם לא התייצב במועד ולכן נשפט בהיעדרו ונגזר דינו לחודשיים פסילה, 1,500 ₪ קנס וחמישה חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים, וזאת נוכח עברו התעבורתי המכביד והיות העבירה עבירה חוזרת.

המבקש עותר לביטול גזר הדין. לדבריו נבצר ממנו להתייצב לדיון בשל תור בהול למרפאת חוץ אשר התארך מעבר לשעה הצפויה. ב"כ המבקש מציין כי מדובר באדם פשוט אשר לא ידע כיצד להודיע לבית המשפט על אי הגעתו. לטענת המבקש הדו"ח ניתן בעקבות תמרור לא חוקי וכן בעקבות מדידה לא מדוייקת של מהירות נסיעתו.

איני מוצאת לנכון להיעתר לבקשה מן הסיבות הבאות: האחת – הנאשם לא הוכיח סיכויי הגנתו, לא צירף לבקשתו כל אסמכתא לכך שהתמרור לא חוקי – והרי טענה כזו – נטל הראיה הוא על הנאשם ולא על המאשימה.

לענין אי הגעתו ביום שזומן, ואין מחלוקת כי זומן כדין, אם אכן הסיבה לאי התייצבותו היא עיכובו במוסד רפואי, הרי שהייתי מצפה ממנו להגיש בקשה באותו היום או למחרת היום, אולם הנאשם הגיש הבקשה רק בחלוף שבוע מהיום שבו קיבל לביתו את גזר הדין שניתן בהעדרו (אישור מסירה בתיק ביהמ"ש מיום 23/5/13, בקשה לביטול הוגשה ב 30/6/13), משמע, לא הטיפול במרפאת חוץ, אליה זומן מבעוד מועד, מנעה ממנו ההגעה אלא שכחה בלבד.

בנסיבות הללו, לא מתקיימת אף אחת מהנסיבות לביטול גזר דין שניתן בהעדר כפי שמתואר בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 וסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי תשמ"ב-1982 ועל כן דין הבקשה להדחות.

ניתנה היום, כ"ג תמוז תשע"ג, 01 יולי 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: