מדינת ישראל נ' עבד אל ולי

החלטה

1.בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בנצרת (להלן - בית משפט קמא), (כב' השופטת אימבר) שניתנה ביום 9.11.11 בתיק מ"ת 29949-06-11, לפיה צומצמו תנאי השחרור של המשיב, בוטל האיזוק האלקטרוני שהוטל עליו והתאפשרה יציאתו לעבודה, בליווי ערב, בין השעות 06:00-18:00.

2.נגד המשיב הוגש לבית משפט קמא כתב אישום, אשר מייחס לו עבירות של תקיפת עובד ציבור בנסיבות מחמירות והתפרעות.

עפ"י כתב האישום, ביום 5.6.11, עת צוין יום הנכסה, נטל המשיב חלק בהתפרעות כנגד כוחות הביטחון ותקף אותם בצוותא יחד עם אחרים, עת יידה אבנים לעברם.

3. ביום 19.611 הוגש כתב האישום בעניינו של המשיב לבית המשפט קמא יחד עם בקשה למעצרו עד תום ההליכים. המשיב לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. ביום 4.7.11 הורה בית המשפט קמא על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

ביום 21.7.11 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר וביום 31.7.11 הורה בית המשפט קמא על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים אשר כוללים מעצר בית מלא בת"א, בתוספת איזוק אלקטרוני וכן תנאים נוספים.

4.ביום 26.10.11 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטת השחרור, באופן שיאפשר לו לצאת לעבודה. בית המשפט קמא, בהחלטתו מיום 9.11.11, קבע כי הבקשה אשר הוגשה כעבור שלושה חודשים מיום ההחלטה, עומדת בדרישת "חלוף הזמן", הנדרשת בבקשות לעיון חוזר. עוד הפנה בית המשפט קמא לנסיבות התיק הספציפי וכן לחשיבות היכולת לצאת לעבודה. בסופו של יום, קיבל בית המשפט קמא את הבקשה לעיון חוזר, ביטל את האיזוק האלקטרוני אשר הוטל על המשיב, ואפשר לו לצאת לעבודה בשיפוצים בעיר ת"א, בין השעות 06:00-18:00, בפיקוח אחד משלושת האחים אשר אושרו ע"י בית המשפט. בית המשפט אף קבע כי הערב, מר אדהם אל ולי יחתום על ערבות בסך של 20,000 ₪.

על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

5.טענות העוררת בתמצית:

ב"כ העוררת טענה כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי התקיימו התנאים והעילה לעיון חוזר בהחלטה מיום 31.7.11. לטענתה, חלוף הזמן שעבר מאז יום השחרור לחלופה, אינו זמן ניכר, המהווה עילה לעיון חוזר, כפי קביעת הפסיקה. עוד הוסיפה כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי קהתה מסוכנותו של המשיב, אשר מתבססת גם על הרשעה משנת 2008 בגין הפרעה לשוטר, וכן שגה עת שהתעלם מן העובדה כי התיק העיקרי בעניינו מתנהל בקצב ראוי. בנוסף טענה כי החלופה המוצעת אינה מאפשרת פיקוח על המשיב, עת יצא לעבודות שיפוצים מזדמנות, ללא כתובת קבועה.

בדיון לפניי הפנתה ב"כ העוררת להחלטת כב' השופטת הלמן מיום 10.11.11, בה נדחה הערר על החלטת בית המשפט קמא, שלא לאפשר לנאשם האחר באותה פרשה לחזור לישוב מגוריו ולצאת לעבודה, מן הטעם שלא חלף זמן ניכר ולא חלו שינויים בנסיבות המצדיקות שינוי בהחלטה. לטענת ב"כ העוררת, יש ללמוד מהחלטה זו לעניין המקרה שלפנינו, שעה שהנסיבות בשני המקרים וכן טענות העיון החוזר, זהות לחלוטין.

6. טענות המשיב בתמצית:

ב"כ המשיב התנגד לטענות העוררת. לדבריו, בית המשפט קמא בחן באופן מעמיק את התיק ונסיבותיו, בחן את המפקחים וערך איזון מידתי ונכון בין חומרת העבירות והמעשים המיוחסים למשיב, ובין נסיבותיו, נסיבות ביצוע העבירה וזכותו להתפרנס בכבוד. ב"כ המשיב הוסיף כי מאז שחרורו לא הייתה כל הפרה מצד המשיב והוסיף כי אין מקום להעניש את המשיב בטרם הורשע. עוד הפנה להבדלים, לשיטתו, בין המשיב שלפנינו ובין העורר שעמד בפני כב' השופטת הלמן.

הכרעה

7.לאחר ששמעתי טענות הצדדים, ועיינתי בהחלטת בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי עקרונית לא נפלה טעות בהחלטת בית המשפט קמא ודין הערר להדחות בכפוף לאמור בהחלטתי זו, אלה נימוקי:

א.אכן, הבקשה לעיון חוזר הוגשה לבית המשפט קמא רק בחלוף כשלושה חודשים מיום מתן החלטת השחרור, וככלל, אין המדובר בפרק זמן משמעותי המצדיק עיון חוזר בהחלטת בית המשפט, אולם לעניין זה יש לזכור כי חלוף זמן ניכר, הוא מושג שאף הוא תלוי בנסיבות העניין, ובמקרים המתאימים ניתן לחרוג מנוהג הפסיקה ולדון בבקשה להקלת תנאי המעצר חרף העובדה שחלפו אך חודשים ספורים מאז ניתנה ההחלטה האחרונה בעניין תנאי השחרור (ראו בש"פ 3611/10 רמאל נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו). המקרה שבפנינו מצדיק לטעמי חריגה זו.

בענייננו, שוכנע בית המשפט קמא, וכך גם אני, כי בנסיבות ביצוע העבירות, אשר היו ממוקדות וספציפיות ולאור הרגיעה שחלה בעניין זה באזור גדר הגבול, קהתה מסוכנותו של המשיב בצורה משמעותית די הצורך על מנת לאפשר לו לצאת לעבודה ולהתפרנס בכבוד.

לעניין זה אף ראוי לזכור, כי הגם כשלושה חודשים אינם נחשבים לרוב כפרק זמן ניכר המאפשר עיון חוזר, בוודאי שלא ניתן לראות בהם פרק זמן מבוטל, וזאת כאשר המשיב שבפנינו, היה במעצר מלא למשך כחודשיים טרם לשחרורו ומאז שחרורו עמד בכל תנאיי השחרור.

ב.בחנתי את החלטתה של כב' השופטת הלמן ושוכנעתי כי בנסיבות האמורות, אין לערוך השוואה בין המקרים.

ראשית, מעיון בהחלטת כב' השופטת הלמן נראה כי בבקשה שהוגשה בפנייה התבקשה החזרתו של העורר למקום מגוריו ואפשרות ליציאתו לעבודה. בקשה זו שונה בתכלית מן הבקשה נשוא הערר, בה לא מתבקשת החזרתו של המשיב לביתו, שם ביצע את העבירות הנטענות, אלא רק יציאתו לעבודה בת"א. לעניין זה יש לשים לב אף לעובדה כי החלופה בה נמצא המשיב בענייננו ובה מתבקשת יציאתו לעבודה, מרוחקת מאוד מן הזירה בה נעברו לכאורה העבירות נשוא כתב האישום, וזאת בניגוד לחלופת העורר בפני כב' השופטת הלמן, אשר שוחרר לקריית שמונה, אשר כידוע הינה קרובה לגדר הגבול בו התרחשו האירועים נשוא כתב האישום.