מדינת ישראל נ' עבד אל גאפר

הכרעת דין

כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה בניגוד לסעיף 10 (ב) לפקודת התעבורה.

עפ"י עובדות כתב האישום בתאריך 18.6.10, בשעה 20:00 או בסמוך לכך, בכביש 5 לכוון מזרח, התירה הנאשמת לנהוג ברכב מנועי שבבעלותה מ.ר 4682903 לאדם שאין לו רשיון נהיגה תקף לסוג הרכב הנ"ל.

בישיבת הקראה מיום 16.5.13 הנאשמת הודתה בכך שהנהג היה בלתי מורשה, אולם כפרה בכך שנתנה לו אישור לנהוג ברכב, טענה כי הרכב נלקח ללא רשותה, ובמועד העבירה, הייתה מחוסרת הכרה, ולא חשה בטוב.

פרשת התביעה

מטעם התביעה העידו שני עדים.

עת/1, סמ"ש בוריס מנילוב הוגש באמצעותו העתק צילומי של הזמנה לדין וכתב אישום שערך (ת/1) תיאר את נסיבות המקרה לפיהן במהלך סיור, שערך יחד עם מתנדב נוסף, הבחין ברכב נוסע משמאלו כאשר נוהג בו גבר, שלצדו יושבת אישה, ומאחורה שני ילדים בני 7 ושנתיים עומדים בצמוד למושבים הקדמיים לא חגורים ולא במושבי בטיחות, עת עצר את הנהג הבין כי אין ברשותו רשיון נהיגה, הנהג אמר להם שבעלת הרכב, אשתו, יושבת לידו, התנהלה שיחה ארוכה בין השניים, אך מכיוון שהשיחה התנהלה בשפה הערבית התקשה להבינה, אולם על אף קשיי שפה של האישה הבין כי היא נתנה לו לנהוג מכיוון שלא חשה בטוב, ולנהג נרשמה הזמנה לביהמ"ש. העד ציין כי הנאשמת הייתה בהכרה מלאה, הבינה מה היא עושה והבינה אותו באמצעות תרגום של בעלה.

עת/2 הראל ישראל, מתנדב במתנ"א שרון, ערך מזכר ת/2 סיפר כי במועד העבירה עת נסע עם שותפו על כביש 5, ממערב למזרח, הבחין ברכב שנוהג בו גבר, לצדו אישה, ובמושב האחורי שני ילדים קטינים עומדים, עת עצרו את הנהג ובמהלך בדיקת המסמכים הבינו כי לנהג אין רשיון נהיגה ומעולם גם לא הוציא, הנהג מסר להם כי התחלף עם אשתו בנהיגה, משום שלא חשה בטוב, הוא יודע שמדובר בעבירה חמורה, אשתו התירה לו לנהוג, אך לא ציין זאת במזכר שערך.

באשר למצבה הבריאותי של האישה העיד כי לא הבחין בעניין חריג וקיצוני שהצריך פינוי באמבולנס, והשיחה עם הנאשמת התנהלה באמצעות השותף שלו ולא באמצעותו.

פרשת ההגנה

מטעם ההגנה העידו הנאשמת ובעלה.

הנאשמת בחרה להעיד וסיפרה כי במועד האירוע בילתה בים יחד עם בעלה והילדים, נחשפה לשמש במשך כל היום, במהלך נסיעתם בחזרה הביתה חשה שלא בטוב, הקיאה, הייתה במצב של חוסר ערנות, קיבלה סחרחורת ובהמשך איבדה הכרה, ציינה כי בעלה נהג ברכב מאחר ולא חשה בטוב ואישרה כי נכחה ברכב באותה עת, אך שללה כי נתנה לבעלה את מפתחות הרכב והתירה לו לנהוג, וסיפרה כי כשהתעוררה ראתה משטרה וכשהבחינה שבעלה נוהג ברכב החלה לצעוק עליו ולקלל אותו בטענה כי הוא מסכן אותה ואת ילדיה, שללה כי שוחחה עם השוטרים והציגה אישור רפואי (נ/1) המעיד על מצבה הרפואי.

ע"ה 1, אבו גאפר טארק סיפר כי במועד העבירה חזרו מבילוי בים עם האישה והילדים, במהלך הנסיעה אשתו לא חשה בטוב ומצבה החמיר, כשנכנסה לתחנת דלק מצבה הידרדר, איבדה הכרה למשך כרבע שעה, הזיעה והקיאה, אז הושיב את אשתו ליד כסא הנהג, ונהג ברכב, בהמשך שפך עליה מים, אחד השוטרים שהיה עד לאירוע הציע לו להזמין אמבולנס עבור אשתו, אך הוא לא היה מעוניין, שלל כי אשתו התירה לו לנהוג ברכב וציין כי כאשר התעוררה החלה לצעוק עליו, לשאלת השוטרים מדוע נהג ברכב בלי רשיון השיב כי הוא נוטל אחריות על מעשיו, מבין את חומרת העבירה ומצטער על כך.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את עדויותיהם של עדי התביעה ועדי ההגנה, שקלתי את הראיות, התרשמתי מהופעתם, עיינתי במסמכים שהובאו בפניי, ונתתי דעתי גם לדבר המחוקק בסעיף 10 (ב) לפקודת התעבורה ולהלכה הפסוקה, שוכנעתי מעבר לספק סביר, כי הנאשמת ביצעה את העבירה המיוחסת לה בכתב האישום ואנמק.

אומר מיד כי הנאשמת לא כפרה בבעלות הרכב וע"פ הוכחות שהובאו בפניי היא בעלת השליטה בו.

אין מחלוקת כי בעלה של הנאשמת, שהינו בלתי מורשה, נהג ברכב בעת ביצוע העבירה, כשהיא ישבה לצדו.

אלא שעפ"י טענת ההגנה הנאשמת לא נתנה לו אישור לנהוג ברכב ולא הייתה מודעת כלל לכך שבעלה נהג ברכב, עקב מצבה הבריאותי והיותה מחוסרת הכרה ורק כאשר התעוררה בנוכחות השוטרים הבינה שבעלה נוהג בהיותו בלתי מורשה.

שמעתי את עדויותיהם של עדי התביעה ועדי ההגנה לעניין מצבה הרפואי של הנאשמת ובעניין זה מצאתי להעדיף את גרסתם של עדי התביעה על פני גרסת ההגנה אשר נמצאה לכל אורך עדותם עקבית, מהימנה ומשכנעת.

כך עולה למשל, מעדותו של עת/1, בעמ' 3 ש' 25-27, "בנסיבות אני רושם שלטענת הנהג הנאשמת לא חשה בטוב אך היא היתה בהכרה וזה בטוח. אני לא רופא כדי לבדוק עד כמה לא הרגישה טוב אבל הבינה מה היא עושה.... היא היתה בהכרה מלאה. (הדגשה שלי – מ.כ).