מדינת ישראל נ' עאצי(עציר)

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בשתי עבירות של כניסה לישראל שלא כדין. עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 .

נסיבות ביצוע העבירות פורטו במסגרת שני אישומים בכתב האישום. לפי האישום הראשון - ביום 3.5.09 בסביבות השעה 12:00 בצהריים שהה הנאשם, שהינו תושב השטחים, בחנות ברחוב הרצל 58 בלוד וזאת מבלי שהיה ברשותו היתר כניסה לישראל ו/או אישור עבודה מסוג כלשהו. לפי עובדות האישום השני – ביום 10.1.10 בסביבות השעה 16:45 שהה הנאשם, שהינו תושב השטחים, בבית קפה"יונס" ברחוב מורדי הגטאות 1 בלוד וזאת מבלי שהחזיק בהיתר כניסה לישראל ו/או באישור עבודה מסוג כלשהו.

במסגרת הסדר טיעון הסכימו הצדדים כי הנאשם יודה בעובדות כתב האישום, יורשע והצדדים יטענו "פתוח" לעונש.

ב"כ המאשימה בטיעוניה לעונש עותרת להטלת עונש מוחשי וממושך על הנאשם על ידי גזירת עונש מאסר בפועל, הפעלת עונש המאסר המותנה שהינו חב הפעלה במצטבר כך שיהיה מאחורי סורג ובריח לתקופה ממושכת ומרתיעה, מאסר מותנה וקנס. לדבריה חרף גילו הצעיר של הנאשם (יליד 1986) הוא הספיק לצבור לחובתו הרשעות קודמות בעבירות סמים, רכוש ושהייה בלתי חוקית (גליון ההרשעות הקודמות הוגש וסומן ת/1). לשיטתה, אמנם בנסיבות כתב האישום דנן עבר הנאשם עבירה של שהייה בלתי חוקית בשתי הזדמנויות שונות ללא עבירה נלווית נוספת אולם מעברו הפלילי ניתן לראות שכניסותיו לתחומי מדינת ישראל לא פעם היו לצורך ביצוע עבירות פליליות. עוד מפנה את תשומת לב בית המשפט לכך שעסקינן בנאשם שעל אף שריצה תקופות מאסר ממושכות, הופעלו נגדו עונשי מאסר מותנים שב וחזר לתחומי המדינה ללא היתר.לא זו אף זו שעסקינן במי שביצע את העבירות נשוא תיק זה כאשר עונש מאסר על תנאי בן 5 חודשים תלוי ועומד נגדו ולמעשה חב הפעלה בגין עבירה על חוק הכניסה לישראל. המדובר ברצידיביסט אשר שב וחוזר על מעשיו ונכנס לישראל ללא כל מורא.

ב"כ המאשימה הפנתה את בית המשפט להלכת פראג'ין ואף הגישה אסופת גזרי דין שניתנו על ידי ערכאות ומותבים שונים בהם החמירו בתי המשפט בכל הקשור לעבירת השהייה הבלתי חוקית (עבירה על חוק הכניסה לישראל) עם נאשמים רצידיביסטים וזאת לשם מיגור התופעה ותוך נסיון לסייע לכוחות הביטחון שמשקיעים ממילא מאמצים רבים כלכליים, אנושיים וטכנולוגיים במטרה למנוע כניסת תושבי איזור שהרי מדובר בסיכון בטחוני לתושבי המדינה.

הסניגור מפנה בטיעוניו לנסיבותיו של הנאשם בכלל ולנסיבות ביצוע העבירות בפרט – לדבריו, כתב האישום מכיל שתי עבירות כאשר הראשונה שבהן הינה כניסה לישראל שלא כדין ביום 3/5/09 כאשר בגין כניסה זו הודה הנאשם במשטרה, שוחרר ולא הוגש נגדו כתב אישום ורק בחלוף שמונה חודשים, בינואר 2010 שב הנאשם וחזר לתחומי מדינת ישראל שלא כדין. הסניגור מפנה את בית המשפט לעובדה שבגין הכניסה הראשונה ועל אף שהיה כבר אז עונש של מאסר מותנה בר הפעלה כנגד הנאשם, בחרה המשטרה משום מה שלא להגיש כתב אישום כנגד הנאשם ועשתה זאת רק לאחר שעבר את העבירה השנייה.

הסניגור תולה את החלטת המשטרה להגיש כתב אישום מאוחר על שני האישומים יחדיו בכך שהנאשם עבד בבית קפה עת בוצע בו מקרה רצח ומשנלקח למשטרה לחקירה כעד והתחוור שלא ראה דבר רק אז הוחלט למצות עמו הדין.

עוד טוען הסניגור כי אילו היה מוגש כתב אישום בגין הכניסה הראשונה המאסר המותנה לא היה חב הפעלה וניתן היה גם להאריכו.

עוד ציין הסניגור כי הנאשם עשה את שעשה מתוך מצוקה ובמטרה להתפרנס, המדובר בעבירה של שהייה בלתי חוקית ללא עבירות נלוות, בטרם מעצרו הנאשם התארס ואמור להתחתן בקרוב.

נוכח האמור לעיל, מבקש הסניגור כי בבוא בית המשפט לגזור את דין הנאשם יתחשב בפסיקה לפיה ניתן להסתפק בעונש של מאסר בפועל לתקופה מינימאלית של חודש ימים ובנסיבותיו האישיות של הנאשם.

שקלתי נסיבות הענין, טיעוני באי כוח הצדדים וכן ההלכות השונות לרבות גזרי הדין וההחלטות אליהם הפנתה ב"כ המאשימה.

אומר תחילה, כי קיימת קשת רחבה ומגוונת של פסיקה בנושא זה וכל מקרה נדון לנסיבותיו.

העקרונות הנוגעים לענישה בעבירות הכניסה לישראל הותוו בשורה של גזרי דין שיצאו מלפני בית המשפט העליון החל מהלכת חטיב (רע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769) אשר חודדה בהלכת אבו סאלם(רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (פורסם באתר המשפטי נבו)) ובהמשך ברע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל (פרסם באתר המשפטי נבו).

בהלכת פראגין עומד בית המשפט העליון מפי כבוד השופט רובינשטיין על זכותה וחובתה של המדינה:

"לשמור על שעריה וגבולותיה מפני כניסת הזולת אליה ושהייתו בה שלא כחוק, והרי אלה זכות וחובה שעליהן לא יתכן חולק, בתחום הבטחוני ומעבר לו, לבין מציאות הנטועה במצב הגיאו-אסטרטגי של מדינת ישראל בשכנות לאוכלוסיה שמטעמים ידועים, שלא ניכנס אליהם, מצויה במצב סוציואקונומי בעייתי, ולא אחת במצוקת אבטלה ועוני... הבסיס הנורמטיבי הספציפי הוא עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952...".

בהמשך מבהיר כבוד השופט רובינשטיין כי עבירת הכניסה לישראל שלא כדין מצויה בדרגה נמוכה יותר מעבירות של הלנה, ההעסקה והסעה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה. עם זאת הוא מבהיר את חשיבות מניעת כניסת תושבי האיזור אשר אינם רשויים להיכנס:

"...אכן בתי המשפט מנסים, יחד עם המדינה כולה, להתמודד עם תופעות השהיה הבלתי חוקית. אין צורך להיות מומחה בביטחון על מנת להבין, כי לשהיה בלתי חוקית אוסף מגרעות; ראשית – היא הפרת החוק, וזו רעה חולה, ולא זו בלבד, אלא יש בה פוטנציאל ברור לסיכון בטחוני, והיו דברים מעולם; ואין מדינה עלי חלד שלא תיאבק בנכנסים לשטחה באופן בלתי חוקי, לא כל שכן אם יש מהם העלולים לסכן את ביטחונה ואף סיכנוהו".

ובהמשך -

"אמות מידה שנקבעו בפרשת אבו סאלם יפה כוחן, בחלקן, גם בענייננו; מחד גיסא משלא נתפוגג, כלשון בית המשפט שם, הסיכון הבטחוני, נוכח קיומו ואיומו הנמשך של הטרור, "שיקולי הרתעה – הרתעת היחיד והרתעת הרבים – עדיין שיקולים הם ממעלה עליונה".