מדינת ישראל נ' עאמר ואח'

החלטה

בקשה לחילוט רכב מסוג מאזדה 6 מספר רישוי 5631065.

משיב 1 הורשע על יסוד הודאתו בעבירה של סיוע לאספקת סם מסוכן, לפי סעיפים 13+ 19 א' לפקודת הסמים המסוכנים ( נוסח חדש ), תשל"ג – 1973, וסעיף 31 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, זאת, בתיק ת"פ 11362-06-12. לפי המתואר בעובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה הנאשם, ביום 6.3.12 תיאמו משיב 1 וגל תורגמן ביצוע עסקת סם, ובשעה 18.35 של אותו יום הגיע אחר, שזהותו לא ידועה למבקשת, לתחנת אוטובוס אגד ביציאה מהישוב עין אל אסד לכוון צפת, כשהוא נוהג ברכב נשוא בקשה זו ואשר סופק לו ע"י משיב 1, כשברכב סם מסוג חשיש במשקל 1,152 גרם נטו, וזה נפגש עם גל תורגמן שהמתין בתחנה, והאחרון נכנס לתוך הרכב, שם מסר לו האחר את הסמים הנ"ל.

בגזר דין מיום 5.6.13 נדון משיב 1 למאסר בפועל של 8 חודשים, מאסר על תנאי וחתימה על התחייבות כספית. ערעור על גזר הדין, שהוגש ע"י משיב 1, נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי.

בפניי בקשה לחילוט הרכב הנ"ל.

לטענת המבקשת, בית המשפט מוסמך להורות כמבוקש לפי סמכותו בהוראת סעיף 36 א' לפקודת הסמים המסוכנים, שכן, העבירה בה הורשע משיב 1 הינה " עבירה של עסקת סמים ", כהגדרת הדבר בפקודת הסמים המסוכנים, שהינה עבירה שעונשה 20 שנות מאסר ומעלה, ומאחר והרכב שימש לביצוע עבירה זו, ושעה שהוא סופק לאחר על ידי משיב 1, שהורשע בעבירה זו, כאמור, לשם הובלת הסם למקום המפגש ואספקתו לגל תורגמן. עוד נטען כי בית המשפט רשאי להורות על חילוט הרכב מכוח סמכותו לפי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי, שכן, הרכב שימש לביצוע העבירה, כאשר רכב זה היה בחזקת ובשליטת משיב 1, שמסר אותו לאחר לשם ביצוע עבירה זו. עוד טענה המבקשת כי הרכב רשום על שם חברת "רכב עומרי בע"מ", שלפי הנטען על ידי משיב 2 היא מכרה אותו למועאוויה דבאח, שהינו אחיו של משיב 4, כאשר משיב 4 הצהיר כי הוא החזיר את הרכב לבעלים הרשום הנ"ל.

ב"כ משיבים 1, 3 ו- 4 טען כי בית המשפט אינו מוסמך, בנסיבות העניין, להורות על חילוט הרכב, משלא התקיימו התנאים המקימים סמכות כאמור לפי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי, מאחר ומשיב 1 אינו הבעלים של הרכב, ולא הוגשה כל ראיה להוכיח בעלותו ברכב זה, ולא מתקיימת זיקה עמוקה בין השימוש ברכב לבין ביצוע העבירה בה הורשע משיב 1, שכן ניתן היה לבצע עבירה זו ללא צורך בשימוש האחר ברכב זה, אשר יכול היה להגיע למקום באמצעות אמצעי תחבורה אחר. עוד טען ב"כ משיבים 1, 3 ו- 4 כי לא התקיימו התנאים שבסעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים מאחר ומשיב 1 לא הורשע בעבירה של עסקת סמים, שהעונש בצידה הינו 20 שנים, אלא בעבירה של סיוע לעבירה של אספקת סמים, שהעונש בצידה הוא מחצית העונש שבעבירה העיקרית, ומשיב 1 לא הוכרז סוחר סמים במסגרת גזר הדין שניתן כנגדו.

אני דוחה את טענת ב"כ משיב 1, 3 ו 4, לפיה, נסיבות ביצוע העבירה לא מלמדות על זיקה עמוקה בין השימוש שנעשה ברכב לבין ביצוע העבירה בה הורשע משיב 1. העובדה כי שותפו של משיב 1, אשר נהג ברכב וסיפק את הסם למר גל תורגמן, יכול היה להגיע למקום באמצעי תחבורה אחר, לא מבטלת את המסקנה כי הרכב היווה בפועל אמצעי מהותי למימוש העסקה, שהרי האחר הגיע למקום באמצעות רכב זה, כשהוא מוביל את הסמים נשוא העסקה למקום המפגש שתואם מראש, ומר תורגמן נכנס לתוך הרכב וקיבל את הסם מהאחר.

הוראת סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי קובעת כי:

"על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל,

לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה

כאמור בסעיף 3, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ

או לגביו הוא בעל החפץ. דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם".

מכאן, סמכותו של בית המשפט, מכוח ההוראה הנ"ל, להורות על חילוט חפץ שנעשה בו שימוש לביצוע עבירה, מותנית בקיומו של תנאי מהותי והכרחי, והוא, היות החפץ בבעלותו של עושה העבירה אשר הורשע בה. במידה וביהמ"ש מגיע למסקנה כי הנאשם שהורשע בעבירה אינו הבעלים של אותו חפץ, לא תהא לבית המשפט הסמכות להורות על חילוט חפץ זה, בהסתמך על ההוראה הנ"ל.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים, בדיונים שהתקיימו בפניי ובטיעוניהם בכתב, ובהודעות שצורפו לטיעוני המבקשת בכתב, שוכנעתי כי לא הוכח, במידה הנדרשת לצורך הליך זה, כי משיב 1, אשר הורשע בביצוע עבירה של סיוע לאספקת סם, הינו הבעלים של הרכב נשוא הבקשה. אומנם, אין בעובדה כי משיב 1 אינו הבעלים הרשום ברכב כדי להביא, כשלעצמה, למסקנה כי הוא אינו הבעלים בפועל של רכב זה, והרי, הרישום במשרד הרישוי בדבר בעלות ברכב אינו ראיה מכרעת להוכחת בעלות ברכב וכזו המלמדת, כשלעצמה, על הבעלות בפועל ברכב מסוים, אלא שהמבחן הוא מבחן מהותי. עובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה משיב 1, לא מתארות כי משיב זה הוא הבעלים של הרכב, אף שאין חולק כי הוא שסיפקו לאחר. משיב 1 הצהיר, בדיון מיום 26/11/13 וכן בטיעוניו בכתב, כי הרכב לא שייך לו. גם המבקשת, בטיעוניה בישיבת יום 26/11/13, ציינה את עמדתו של משיב 1, לפיה, הרכב לא שייך למשיב 1, בצד עמדתם של המשיבים 2 ו- 4, שציינו כי הרכב לא שלהם.

משהוברר כי משיב 1, שהורשע בביצוע העבירה, שנעשה שימוש ברכב לשם ביצועה, אינו הבעלים של רכב זה, לא ניתן להורות על חילוט רכב זה מכוח הוראת סעיף 39 הנ"ל.

הוראת סעיף 36א(א) לפקודת הסמים קובעת כי:

"הורשע אדם בעבירה של עסקת סמים, יצווה ביהמ"ש, זולת אם סבר

שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי בנוסף לכל עונש יחולט

לאוצר המדינה כל רכוש שהוא –