מדינת ישראל נ' עאזם ואח'

בפני

שופט חגי טרסי

הכרעת דין לנאשמים 1 ו- 3

כתב האישום

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של ניסיון גניבת רכב בצוותא, עבירה על סעיף 413 ב + 29 + 25 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"), פריצה לרכב בצוותא - עבירה על סעיף 413 ו + 29 לחוק והיזק בזדון בצוותא, עבירה על סעיף 413 ה + 29 לחוק. על פי עובדות כתב האישום, ביום 29.5.10 בסביבות השעה 6:45, הגיעו הנאשמים לחוף הצפוני של מכמורת במשאית מסוג איסוזו מ.ר 3644161 (להלן: "המשאית"), וניסו לפרוץ לרכב מסוג טויוטה מ.ר 5913119 (להלן: "הרכב" או "הרכב הפרוץ"), בכך ששברו את דלת הנהג ואת סוויץ' הרכב, תלשו את מנתק הסולר וצמת החשמל ונכנסו לתוך הרכב. בהמשך, ניסו הנאשמים לגנוב את הרכב, אך ללא הצלחה.

הכרעת הדין הנוכחית עוסקת בעניינם של הנאשמים 1 ו- 3 בלבד, לאחר שהנאשם 2 הודה בכתב אישום מתוקן ועניינו נדון בנפרד. הנאשמים 1 ו -3, לעומת זאת, אישרו כי היו נוכחים בקרבת מקום, אך כפרו בכל העבירות שיוחסו להם. במהלך המשפט הוגשו מרבית הראיות בהסכמה, וב"כ הצדדים השכילו לצמצם באופן ממשי את המחלוקות העובדתיות והמשפטיות. כך למשל, הוגשו בהסכמה הראיות המעידות על עצם העובדה כי הרכב נפרץ בסמוך למועד הנקוב בכתב האישום, וחזית המחלוקת התמקדה בשאלה האם די בראיות שהוצגו על מנת לקשור את הנאשמים דווקא לביצוע ההתפרצות. לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי אשמתם של הנאשמים הוכחה מעל לכל ספק סביר. להלן יפורטו נימוקי.

פרשת התביעה

כאמור, לא הייתה מחלוקת בנוגע לעצם הטענה כי הרכב נפרץ. בהקשר זה הוגשה עדותו של בעל הרכב – ת/6 – וכן הוגשו תמונות הרכב הפרוץ – ת/3 והדו"חות ת/13 ו-ת/14, המתעדים הנזק שנגרם לרכב על פי התרשמות השוטרים ועל פי דברי בעל הרכב. ממסמכים אלה עולה כי הרכב נראה לאחרונה על ידי בעליו כשהוא במצב תקין לחלוטין בשעה 22:00 לערך, בלילה שקדם למעצרם של הנאשמים. והנה, בעת שהגיעה המשטרה לזירת האירוע בסמוך לשעה 7:00 בבוקר למחרת, התברר כי הרכב נפרץ וכי נגרמו לו נזקים שונים, כפי שעוד יפורט בהמשך. כמו כן דיווח בעל הרכב על כך שנגנבו מהרכב מצלמה דיגיטלית וסט מפתחות וכן נעלם מהרכב מנעול הגה אדום.

בהעדר מחלוקת לעניין עצם ההתפרצות, נסב עיקרו של המשפט סביב השאלה אילו ראיות מעידות על מעורבותם של הנאשמים במעשה ההתפרצות ובעבירות שנלוו לו. בהקשר זה נסמכה התביעה על עדותו של מר רון אלרן (להלן: "אלרן"), ביולוג ימי במקצועו וגולש גלים חובב, אשר יצא בבוקרו של יום האירוע לנסיעה לאורך המצוק, צפונית למכמורת, על מנת לבחון את התאמת הגלים לגלישה, ונקלע באופן ספונטני לזירת האירוע.

אלרן העיד כי בעודו נוסע לאורך הצוק בשביל עפר המוביל מכיוון צפון לדרום, הבחין במשאית מתוצרת איסוזו, אשר עומדת ומנסה לחסום ולהסתיר רכב מסוג טויוטה (ראו לעניין זה גם את השרטוט ת/19). באותו מעמד הבחין אלרן בשלושה אנשים, שאת תיאורם מסר: במושב האחורי של המשאית ישב אדם בעל צבע עור כהה, לבוש בבגדים כהים, והסתכל לעבר השביל עליו נסע אלרן. בהודעתו במשטרה ת/7 מסר אלרן כי אדם זה "נראה כאילו מתצפת" (ת/7 עמ' 1 ש' 13), אם כי בעדותו בבית המשפט אישר כי מדובר בהערכה בלבד, שנבעה מכך שאותו אדם ישב והסתכל לצדדים (עמ' 17 ש' 9-13). ליד רכב הטויוטה, שחנה במרחק של כשבעה מטרים מהמשאית, הבחין באדם שני ש"התעסק עם מכסה המנוע" של הרכב, וכן באדם נוסף, שלישי במספר, אשר ישב במושב הנהג ברכב הטויוטה. בשלב מסוים יצא אדם אחרון זה מהרכב ואז הבחין אלרן בכך שמדובר "בבן אדם גדול, חולצה לבנה וקרח" (עמ' 12 ש' 8- 16, עמ' 13 ש' 25, עמ' 16 ש' 1-5).

אלרן המשיך בנסיעה איטית לכיוון דרום, החנה את רכבו בסמוך לצוק, טלפן למשטרה והחל לדווח לשוטרים על הפריצה. בשלב זה נותק קשר העין בינו לבין המשאית והרכב הפרוץ לפרק זמן קצר. עוד בטרם חלפה דקה מתחילת שיחתו של אלרן עם מוקד המשטרה, ובעודו יושב ברכבו ומדווח על מה שראה, הבחין אלרן במשאית האיסוזו, כשהיא חולפת על פניו וממשיכה בדרכה לכיוון חוף מכמורת. בשלב זה, על פי הנחיית השוטרים, נסע אלרן בעקבות המשאית, מסר לשוטרים את מספר לוחית הזיהוי שלה ועקב אחריה עד שנכנסה לתוך חניון "בננה ביץ'" במכמורת. בשלב זה התבקש אלרן על ידי מוקדן המשטרה לחזור אל רכב הטויוטה ולבדוק האם ישנם סימני פריצה ברכב, וכך עשה. לפיכך אבד פעם נוספת קשר העין בין אלרן לבין המשאית, וכששב אלרן אל חניון "בננה ביץ'" בחלוף דקות אחדות, לאחר שווידא כי הרכב אכן נפרץ, לא הבחין עוד במשאית בחניון או בקרבתו (עמ' 12 ש' 23 – 28). על מנת להשלים את התמונה אקדים את המאוחר ואבהיר כי אין מחלוקת על כך ששלושת הנאשמים נעצרו בחלוף מספר דקות נוספות, בסמוך לשעה 6:57, בעת שנסעו במחלף חבצלת, במשאית האיסוזו שאת מספר לוחית הזיהוי שלה מסר אלרן לשוטרים.

כאן המקום לציין כי אלרן הותיר בעדותו רושם אמין ביותר. מדובר בעובר אורח שהזדמן לזירת ביצוע העבירה ופעל באופן ראוי לשבח ותוך גילוי אחריות ואזרחות למופת, בכך שדיווח למשטרה באופן מיידי על האירועים וסייע לכוחות המשטרה ככל שהתבקש. עדותו של אלרן הייתה שוטפת, ברורה, מקיפה והגיונית. העד הקפיד למסור אך את מה שראו עיניו, באופן שקול, ענייני ומדויק. יתרה מכך, גרסתו של העד זכתה לעיגון מיידי בהודעה ת/7 שנגבתה ממנו בסמוך לאחר האירועים, ואשר תואמת את עדותו בבית המשפט, ואף עוגנה בהקלטת השיחה שקיים אלרן עם מוקד המשטרה בבוקרו של האירוע, בה מתועדים כל שלבי הדיווח שמסר אלרן ומכלול הפעולות שביצע לבקשת המשטרה כמפורט לעיל, והכול באופן התואם לחלוטין את תוכן עדותו (ראו לעניין זה הדיסק ת/5 ובו ההקלטה עצמה וכן תמליל השיחה שהוגש במסגרת אסופת המוצגים ת/14). התוצאה היא כי אין לי כל ספק בדבר אמינות תיאוריו של אלרן, וככל שיש בדבריו כדי לקשור את הנאשמים לביצוע העבירות, הרי שמדובר בראיה כבדת משקל המחייבת הרשעתם של הנאשמים בדין.

באי כוח הנאשמים לא ניסו לכפור במהימנות גרסתו של אלרן, אך הדגישו את העובדה כי לאחר שהבחין ברכב הפרוץ, בפורצים ובמשאית, נותק קשר העין בין אלרן לבין זירת האירוע לפרק זמן מסוים. בשלב זה, לא הבחין עדיין אלרן במספר הרישוי של המשאית, עליו דיווח רק מאוחר יותר, לאחר שהבחין במשאית דומה חולפת על פניו ונוסעת לכיוון מכמורת, כשעליה הנאשמים. בנסיבות אלה, טוענים הסנגורים, ייתכן כי הייתה באזור משאית נוספת וכי משאיתם של הנאשמים זוהתה בטעות על ידי אלרן כזו שחנתה לצד הרכב הפרוץ.

אכן, אין מחלוקת על כך שקשר העין בין אלרן לבין המשאית נותק לפרק זמן קצר, אך אין בכך לטעמי כדי להקים ולו צל צילו של ספק באשר למסקנה כי משאיתם של הנאשמים היא המשאית בה הבחין הנאשם בזירת ההתפרצות. אלרן העיד כי חלף על פני זירת האירוע ומייד לאחר מכן איתר מקום חניה והתקשר למשטרה. האזנה לשיחה המוקלטת ת/5 מגלה כי בחלוף כ-45 שניות בלבד מתחילת השיחה, הבחין אלרן במשאית החולפת על פניו. בנסיבות אלה מתחייבת המסקנה כי קשר העין נותק לפרק זמן קצר ביותר, אשר אינו עולה על דקה או שתיים. תמליל שיחת הטלפון מעלה בנוסף כי עוד בטרם חודש קשר העין עם המשאית מסר אלרן לשוטר עמו שוחח כי מדובר להערכתו במשאית מסוג "איסוזו", משמע גם אם לא קלט את מספר הרכב בשלב הראשון, הצליח לזהות את הדגם ולהבחין בפרטים שהביאוהו לכדי מסקנה וודאית כי מדובר באותה משאית. יתרה מכך, כעבור כשלוש דקות נוספות בלבד, חזר אלרן לזירת ההתפרצות, על פי הנחיית המשטרה, וגילה כי המשאית שהייתה במקום נעלמה לבלי שוב. כמו כן, העיד אלרן כי במקום חנו מכוניות בודדות בלבד וכי בכל מהלך נסיעתו באזור לא הבחין במשאית נוספת כלשהי. בנסיבות אלה האפשרות כי בדרך מקרה נקלעו לאותו מקום מבודד, בשעת בוקר מוקדמת, שתי משאיות דומות מאותו דגם, ובמהלך דקות ספורות, ללא תיאום ביניהם, ומבלי שאלרן הבחין בקיומן של שתי משאיות, נסעו כל אחת מזירת העבירה לכיוון אחר, הנה כה קלושה ותיאורטית עד שאין בה כדי להקים כל ספק ממשי.

יתרה מכך, על פי עדותו של אלרן, לאחר שחודש קשר העין, הוא זיהה כי שניים מבין האנשים שראה בזירת ההתפרצות יושבים כעת במשאית. כזכור, עלה בידו של אלרן למסור תיאור כללי של שניים מבין שלושת האנשים שהיו בזירה ואת אותם שניים זיהה לטענתו בוודאות כשהם יושבים במשאית, אשר אין חולק שבה נסעו הנאשמים. המדובר באותו אדם שחום עור ולבוש בגדים כהים שישב במשאית ותצפת לצדדים ובבחור הקרח שהיה לבוש בחולצה לבנה ונראה יוצא ממושב הנהג של הרכב הפרוץ (עמ' 12 ש' 16 – 21, עמ' 15 ש' 21).

ב"כ הנאשמים מבקשים לערער את עוצמתה של טענת הזיהוי, תוך שהם נסמכים על מזכר מיום 30.5.10, שהוגש במסגרת ת/14, ממנו עולה טענתו של אלרן כי לא ראה בבירור את פני המעורבים ולכן לא יוכל לזהותם בוודאות. אלרן הסביר, בהקשר זה, כי להערכתו כן זיהה באותו רגע גם את תווי פניהם של השניים, אותם ראה דקות אחדות בלבד קודם לכן, אך בחלוף יממה נוספת לא יכול היה לשחזר בוודאות את מראם ולכן מסר את מה שמסר (עמ' 19 ש' 19-29, עמ' 24 ש' 25). הסבר זה מתקבל על הדעת ואף מבהיר מדוע אין לראות במקרה זה באי עריכת מסדר זיהוי משום פגם משמעותי בחקירה.

עוד מצביעים הסנגורים המלומדים על קושי שהתגלה בתיאור שמסר אלרן בהודעתו במשטרה, לגבי מקום ישיבתם של שני המעורבים שזיהה בתוך המשאית. בהקשר זה מפנים ב"כ הנאשמים להודעה ת/7 עמ' 2 ש' 13-16, שם מסר אלרן כי בעת שהבחין במשאית הנוסעת, לאחר חידוש קשר העין עמה, ישב הבחור שחום העור מאחור, כפי שישב בעת שהבחין בו לראשונה בזירת ההתפרצות, וכי במשאית נהג בעל החולצה הלבנה, אותו ראה קודם לכן יושב במושב הנהג של הרכב הפרוץ. והנה, משנעצרו הנאשמים כעבור דקות אחדות על ידי השוטרים, התברר כי במשאית נהג הנאשם 3, בעל גוון עור כהה שהיה לבוש בבגדים שחורים, בעוד בעל החולצה הלבנה – הוא הנאשם 2 – ישב במשאית מאחור (ראו דו"חות הפעולה ת/8 ו- ת/10).

נקודה זו אכן מעוררת קושי מסוים, אך דומני כי אין בה כדי לשנות מהמסקנות המתחייבות ממכלול נסיבות האירוע. אציין, בהקשר זה, כי הדברים אכן נרשמו מפיו של אלרן ב-ת/7 כמפורט לעיל, אך עוד קודם לכן, במהלך אותה הודעה עצמה, סייג אלרן את דבריו וציין כי אינו בטוח מי נהג במשאית וכי "יכול להיות הבחור עם החולצה הלבנה" (ת/7 עמ' 1 ש' 18-21). גרסה דומה לפיה אינו זוכר בוודאות מי נהג מסר גם בבית המשפט (עמ' 16 ש' 4-5). בנסיבות אלה, האפשרות כי טעה בפרט כזה או אחר, כגון בשאלה מי נהג ומי ישב מאחור, אינה פוגעת כהוא זה במהימנותו של אלרן ואף אינה מפחיתה מעוצמת הזיהוי, וזאת אפילו אם נתעלם מהאפשרות לפיה החליפו הנאשמים 2 ו- 3 את מיקומם במשאית לאחר שקשר העין של אלרן עמה נותק ובטרם נעצרה המשאית על ידי השוטרים.

לא זו אף זו, אפילו נקבל את עמדת הסנגורים לפיה אין מדובר בזיהוי של תווי פניהם של השניים, אלא לכל היותר בזיהוי המסתמך על תיאור פרטי לבושם, הרי שעצם העובדה כי במשאית נתפסו שלושה נאשמים, כמספר החשודים בהם הבחין אלרן בזירת ההתפרצות, והעובדה כי פרטי לבושם של אלו מביניהם שהצליח אלרן לזהות תואמים לחלוטין ללבושם של שניים מהנאשמים בעת שנעצרו, מצמצמים עוד יותר את האפשרות כי חלה טעות כלשהי במסגרתה קשר אלרן באופן שגוי בין המשאית ובה הנאשמים לבין המשאית והחשודים בהם הבחין קודם לכן בזירת ההתפרצות.

לאור כל המפורט לעיל לא נותר בליבי כל ספק כי המשאית שנצפתה בזירת האירוע הינה משאיתם של הנאשמים וכי השלושה שנצפו במקום על ידי אלרן אינם אלא הנאשמים, שנתפסו בקרבת מקום בחלוף פרק זמן קצר. ב"כ הנאשמים הצביעו על העובדה כי במשאיתם של הנאשמים לא נתפס הרכוש הגנוב ואף לא נמצאו כלי פריצה כלשהם. לעובדה זו ניתן למצוא הסברים פוטנציאליים שונים, אך גם מבלי להיכנס לספקולציות אין מדובר בטענה מכריעה בעלת משקל רב וכשהיא נבחנת על רקע הראיות הקיימות לחובת הנאשמים, אין בה כדי להקים ספק ממשי. מסקנה דומה מתחייבת גם לגבי העובדה כי טביעות אצבעותיהם של מי מהנאשמים לא נמצאו על גבי הרכב הפרוץ, על אף שלא הובאה כל ראיה לפיה לבשו כפפות. כידוע, אי מציאת טביעות אצבע אין בה כדי לבסס ראיה מזכה, וגם העובדה כי על הרכב נמצאו טביעות אצבע אחרות, אשר נבדקו במאגר "אפיס" ומקורם אינו ידוע, אינה מחלישה מעוצמת הראיות נגד הנאשמים, אשר נצפו בפועל על ידי עד ראייה במהלך ההתפרצות לרכב.