מדינת ישראל נ' סתוי(עציר)

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של נסיון פריצה למקום מגורים בכוונה לגנוב .

נסיבות ביצוע העבירה פורטו בכתב האישום ולפיהן ביום 23/8/10 בסביבות השעה 23.30 הגיע לדירה הנמצאת ברחוב רגבים בקומת קרקע בלוד וניסה להיכנס אליה בכך שסובב את ידית דלת הכניסה של הדירה בכוונה לבצע גניבה.

ב"כ המאשימה מפנה לנסיבות לחומרה כמפורט בטיעוניו ומבקש להשית על הנאשם עונש שיכלול רכיבים של מאסר ממושך, מאסר על תנאי, קנס מכביד ופיצוי למתלונן.

לשיטת ההגנה נסיבות ביצוע העבירה מצויות ברף הנמוך בין השאר משום שמדובר בנסיון וכן בשל אופן ביצוע העבירה אשר לא היה בו כדי לגרום נזק לרכוש – ניסיון לפתוח דלת בצורה רגילה כאשר בסופו של יום לא נגנב דבר מהבית.

עוד מפנה הסנגור להודייה, למצב הבריאותי של הנאשם, למצוקה בה הוא חי וכן להחלטות שיפוטיות שונות בהן נגזרו על נאשמים עונשים קלים יותר בעבירות חמורות יותר ולפיכך מבקש הסנגור להסתפק בענישה מקלה שתביא בחשבון גם את העובדה שהנאשם שוהה במעצר מזה חודשיים.

שקלתי נסיבות העניין וטיעוני ב"כ הצדדים.

אומר תחילה כי בכל הכבוד הראוי נראה לי כי הנאשם תופס בקלות בלתי נסבלת את מעשיו.

חומרת עבירה של התפרצות לדירת מגורים איננה נלמדת בהכרח מ"היקף השלל" אשר משלשל העבריין לכיסו או ממידת הפגיעה ברכוש פיזית.

מדובר בעבירה שהשלכותיה על קורבן העבירה חמורות גם אם בסופו של יום לא נגרע דבר מממונו.

המדובר בעבירה שיש בה יסוד חריף של הליכת אימים על קורבנותיה וזאת גם אם הקורבן נחשף "רק" לניסיון פתיחת דלת ביתו ובאופן שהניסיון סוכל בזכות נוכחות בעל הבית בביתו. בתוך כך יש להדגיש כי העבירה בוצעה בשעות הליל.

ביתו של אדם אמור להיות מבצרו ואין לאדם אחר כל זכות להפר זכויותיו של אדם לקנינו.

על אופייה המאיים של עבירת ההתפרצות למקום מגורים עומד כבוד השופט ג'ובראן ברע"פ 1100/10.

באותו ענין צוינה החובה להרתיע מי שמתפרצים למקום מגורים "חובת הרתעתם של עבריינים אלה במטרה לשמור על בטחון הציבור ולהבטיח כי פרטיותם ותחושת בטחונם לא יופרו".

אמנם באותו ענין המדובר היה במי שהתפרצו לדירת אחר באמצעות מפתח מותאם ולא במי שנכנסו מבעד לדלת פתוחה, אך הרציונל הטמון בצורך להגן על בטחון הציבור ולהבטיח כי פרטיותם של בעלי הבית ותחושת ביטחונם חל גם במקרה זה. 

בנוסף בשורת הלכות עמדו בתיהמ"ש על חומרתן של עבירות רכוש המבוצעות כלפי בעלי דירות כאשר בתיהמ"ש ראו בעבירות אלה לא רק כעבירות הפוגעות ברכושו של הזולת, אלא גם עבירות הפוגעות בבטחונו של הזולת ובזכותו לשבת לבטח בביתו.

לעניין זה ראו רע"פ 7453/08 מדינת ישראל נ' וזאנה ואח', מפי כבוד השופט חנן מלצר:

 "לגישתי, כינוי עבירות של פריצה וגניבה מבתים, רק כ"עבירות נגד הרכוש" (כפי שמקובל לקרוא לעבירות מסוג זה), הינה הגדרה מוטעית. זאת מאחר שפריצה לביתו של אדם, טומנת בחובה לעיתים קרובות לא רק נזק כלכלי רב, אלא גם צער ועוגמת נפש הנגרמים לקרבנות של עבירות אלה. הנה כי כן, אין מדובר בעבירות נגד רכוש גרידא, אלא בעבירות המפרות את פרטיותו של האדם בצורה הגבוהה ביותר. זאת ועוד הגדרת עבירות אלו כ"עבירות רכוש", נותנת תחושה מצמצמת וקונוטציה שגויה – לסובבים, באשר למהות העבירות שהתבצעו, הפוגעות במהות המתמצית באמירה: "ביתו של האדם – מבצרו". ברגע שביתו של אדם נפרץ, תחושת חוסר אונים וחוסר ביטחון ממלאת את ליבו. הנה כי כן, הפריצה אינה רק לבית – מבחינה פיזית, אלא בעיקרה חדירה לתוך התא האישי-משפחתי השמור ביותר של האדם.

נזקים אלו עולים לפרקים בחומרתם אף על עצם אובדן הרכוש בשווי כזה או אחר. דברים ברוח זו נאמרו בע"פ 46/84 מדינת ישראל נ' סבח, פ"ד לח(4) 752, בעמ' 753-754:

"בעת מתן גזר הדין אסור לבית המשפט להתעלם מעגמת הנפש והבהלה הנגרמות לתושבים שלווים בעטיין של עבירות אלה, לחשש של מאות משפחות לעזוב את ילדיהן המפוחדים לבדם בבית בעקבות החוויה הטראומטית שפקדה אותם או את שכניהם, ומהצער שנגרם עקב אובדן רכוש בעל ערך סנטימנטאלי. עבריינים אלה, שפוקדים לילה לילה דירה באותה סביבה, מטילים למעשה את חיתיתם על אזור שלם ומשליטים טרור בין תושביו. העונש המוטל בשל מעשים כאלה חייב לתת ביטוי גם להיבט זה, מה שלא ניתן לומר ביחס לעונש שהושת על המשיב במקרה דנן...".