מדינת ישראל נ' סקייריס

גזר דין

העבירות:

הנאשם הורשע לאחר שמיעת הראיות בעבירות של התפרצות למקום מגורים, גניבה והחזקת סכין. על פי ממצאי הכרעת הדין, פרץ הנאשם ביום 17.9.09 בשעות הצהריים, לדירת מגורים ברח' יצחק שדה בנתניה, וגנב משם, בין היתר, סכין גדולה, אשר נתפסה, כעבור זמן קצר, על ידי המשטרה, חבויה בתא שמתחת לכסא הקטנוע השייך לנאשם. ראוי לציין כי במקור נטען שהנאשם ביצע את העבירות, בצוותא חדא עם נאשם נוסף, אלא שאת אותו נאשם נוסף מצאתי לנכון לזכות מחמת הספק.

טיעוני ב"כ הצדדים:

בטיעוניה לעונש הדגישה התביעה את החומרה הרבה הכרוכה בעבירות בהן הורשע הנאשם, ובראשן עבירת ההתפרצות לדירת מגורים. התובעת המלומדת הזכירה כי עבירות מעין אלו כרוכות, מעבר לפגיעה הכלכלית הישירה, גם בפגיעה של ממש ברגשותיו של הקורבן ובתחושת הביטחון שלו.

עוד הדגישה ב"כ המאשימה את העובדה כי על אף גילו הצעיר של הנאשם, אין מדובר בהסתבכותו הראשונה בעבירות מסוג זה. גיליון ההרשעות הקודמות שלו מגלה כי נדון בעבר בגין ארבעה אירועים שונים, בין היתר גם בעבירות דומות לאלה בהן הורשע בהליך הנוכחי. לטעמה, השילוב שבין חומרת המעשים לבין העבר הפלילי המכביד מחייב הטלת ענישה מרתיעה בדמות מאסר בפועל.

לבסוף, הזכירה התובעת בדבריה כי הנאשם לא נטל אחריות על מעשיו, ומאחר וניתן ללמוד מעברו כי לא למד את הלקח הנדרש מהעונשים שהושתו עליו בעבר, הרי שאין מנוס מהשתת עונש ממשי אשר יכלול מאסר בפועל, מאסר מותנה, פיצוי למתלוננים וקנס.

מנגד, ביקש הסנגור המלומד שלא למצות את הדין עם מרשו. ב"כ הנאשם הרחיב בדבריו בנוגע להליך ההוכחות שנוהל, הזכיר כי אחד הנאשמים זוכה בדין וטען כי אין לזקוף לחובתו של הנאשם את העובדה שבחר לנהל ההליכים במלואם. עוד הדגיש הסנגור, כי רישומיו הפליליים הקודמים של הנאשם נוגעים כולם לתקופה בה היה עדיין קטין, וכי בשש השנים שחלפו מאז התבגר, לא ביצע עבירות נוספות.

בהמשך, תיאר הסנגור את נסיבותיו האישיות של הנאשם ולפיהן מדובר בבחור צעיר כבן 24, אשר נותק מאמו מגיל צעיר, ולמרבה הצער התייתם לפני חודשים אחדים גם מאביו. בגין ההליך הנוכחי הוחזק במעצר של ממש כחודש וחצי, ולאחר שחרורו שהה למעלה מחצי שנה במעצר בית מלא ובהמשך במעצר בית חלקי, עד עצם היום הזה. במהלך כל אותה תקופה לא נרשמו לחובתו הפרות כלשהן, והוא לא שב והסתבך בפלילים.

נוכח טיעונים אלה עתר הסנגור להסתפק בענישה בדרך של עבודות שירות, לצד מתן פיצוי למתלוננים. הנאשם עצמו הפנה לדברי סנגורו, ובחר שלא להוסיף עליהם דבר משלו.

דיון והכרעה:

רבות כבר נאמר ונכתב לגבי החומרה הרבה הכרוכה בעבירות ההתפרצות לבתי מגורים. המדובר בעבירות נפוצות ביותר, המסיבות נזק רב לציבור ומחייבות ענישה מחמירה ומרתיעה, מתוך תקווה כי יהיה בכוחה להביא לצמצום מימדי התופעה.

כפי שציינה התובעת בצדק, הנזק הנגרם לציבור בגין עבירות אלה אינו מתמצא בפגיעה הכלכלית הישירה. עמד על כך בית המשפט העליון במסגרת ע"פ 7453/08 מ"י נ' אואזנה ואח' (לא פורסם, 31.12.08):

"לגישתי, כינוי עבירות של פריצה וגניבה מבתים, רק כ"עבירות נגד הרכוש" (כפי שמקובל לקרוא  לעבירות מסוג זה), הינה הגדרה מוטעית. זאת מאחר שפריצה לביתו של אדם, טומנת בחובה לעיתים קרובות לא רק נזק כלכלי רב, אלא גם צער ועוגמת הנפש הנגרמים לקרבנות של עבירות אלה. הנה כי כן, אין מדובר בעבירות נגד רכוש גרידא, אלא בעבירות המפרות את פרטיותו של האדם בצורה הגבוהה ביותר. זאת ועוד הגדרת עבירות אלו כ"עבירות רכוש", נותנת תחושה מצמצמת וקונוטציה שגויה – לסובבים, באשר למהות העבירות שהתבצעו, הפוגעות במהות המתמצית באמירה: "ביתו של האדם – מבצרו". ברגע שביתו של אדם נפרץ, תחושת חוסר אונים וחוסר ביטחון ממלאת את ליבו. הנה כי כן, הפריצה אינה רק לבית – מבחינה פיזית, אלא בעיקרה חדירה לתוך התא האישי-משפחתי השמור ביותר של האדם. נזקים אלו עולים לפרקים בחומרתם אף על עצם אובדן הרכוש בשווי כזה או אחר."

לנוכח פגיעה קשה זו, נקבע לא פעם כי עונשם של אלו השולחים את ידם לרשות הזולת, נכנסים לביתו ופוגעים ברכושו, ראוי שיכלול גם מרכיב של מאסר מאחורי סורג ובריח. כך למשל, באו הדברים לידי ביטוי ב-רע"פ  1708/08 מרדכי לוי נ. מ"י (לא פורסם, 21.2.08), שם נקבע כי:

"...בית המשפט המחוזי צדק גם צדק משהטעים את הצורך בחומרה בענישה בעבירת התפרצות ובעבירות הרכוש בכלל, שהיו – אפשר לומר- למכת מדינה, למקור דאגה וטרוניה לאזרחים רבים ולפגיעה בתחושת ביטחונם. נקל לשער את החוויה הקשה העוברת על קרבנות הפריצה, בשובם לביתם והנה הפיכת סדום ועמורה בתוכו וחפצים וכסף נעלמו ואינם, ולעיתים קרובות משמעות הדבר היא כי הרכוש יירד לטמיון, שכן העבריין לא יילכד... אמנם במקרה דנא, נלכד המבקש בכף ועמו הרכוש מאותה פריצה בה נעצר, וכן השיב חלק מרכוש אחר בהתערבות בית משפט השלום – אך אין בכך כדי לפצות על הטראומה שגרם...אכן פשיטא כי שיקולי הענישה כוללים גם את ההיבטים האינדיבידואליים, כפי שציין בית המשפט קמא, שהרי באדם – הפרט - העומד לדין עסקינן;...כללם של דברים: ... ראוי כי פורצים או פורצים בפוטנציה יידעו כי עלולים הם למצוא עצמם, משיילכדו, מאחורי סורג ובריח - כדי לפטור מעונשם, ולו לתקופת מה, את הציבור".

הנה כי כן, המדובר בעבירות המצדיקות השתת ענישה מרתיעה, דוגמת זו המתבקשת בטיעוני התביעה. לא זו אף זו, עיון בגיליון הרישום הפלילי של הנאשם מגלה כי בעבר כבר נדון הנאשם מספר פעמים בגין עבירות רכוש שביצע, חלקן עבירות חמורות, לרבות עבירות התפרצות לדירה ולעסק.

מהגיליון עולה כי בשנת 2003 נדון הנאשם בבית המשפט לנוער בגין שלושה מקרים של פריצה לרכב במטרה לגנוב. לנוכח גילו הצעיר הסתיים הדיון ללא הרשעה, אך בהמשך, על אף שנשפט כקטין, הורשע הנאשם בשנת 2004 בגין שני אירועים אשר כללו התפרצות לדירה וגניבה וכן התפרצות לעסק, גניבה והונאה בכרטיס חיוב. בהליך זה נדון הנאשם למאסר על תנאי והתחייבות. לבסוף, במהלך שנת 2007, הורשע הנאשם בגין עבירה ישנה יחסית של ניסיון שבל"ר, ונדון פעם נוספת למאסר על תנאי.

בצדק הפנה הסנגור את תשומת הלב לכך שמאז ביצוע העבירה האחרונה בה הורשע ועד היום חלפה תקופה ארוכה של כשבע שנים, וכי במהלך אותה תקופה התבגר הנאשם וחלה התמתנות במעורבותו בפלילים. אלא שלצד דברים אלה, שעשויים להביא למיתון עונש המאסר, יש להצביע על כך שלנאשם ניתנו כבר מספר הזדמנויות קודמות לשנות את דרכיו, ואף על פי כן חזר הנאשם לאותו דפוס התנהגות קודמת וביצע את עבירות הרכוש הנוכחיות, שהנן מרף החומרה העליון. בעבר בחרו בתי המשפט שלא למצות עמו את הדין, על רקע גילו הצעיר ומתוך תקווה כי ילמד את הלקח, אך הנאשם חזר לסורו ואין כיום מנוס מהשתת העונש ההולם והראוי, שבמרכזו תקופת מאסר לריצוי בפועל.

העובדה שהנאשם כפר במיוחס לו ובחר לנהל את ההליך במלואו ודאי שלא תיזקף לחובתו ולא תביא להחמרת עונשו, אך מטבע הדברים הנאשם אינו יכול לצפות לזכות לאותה הקלה אשר בית המשפט נוהג להעניק לאלו המודים במיוחס להם, חוסכים זמן ציבורי ניכר, נוטלים אחריות על מעשיהם ומביעים חרטה. יחד עם זאת, ראוי לקחת בחשבון את העובדה כי מדובר במאסרו הראשון של הנאשם, וכן את נסיבותיו האישיות של הנאשם והתקופה הממושכת בה היה נתון בתנאים מגבילים. בנתונים אלה יהיה כדי לצמצם באופן משמעותי את תקופת המאסר שתוטל על הנאשם, אשר לא יהיה בה משום מיצוי הדין עמו.