מדינת ישראל נ' סעאידה(עציר)

הכרעת דין וגזר דין

הנאשם הודה בביצוע עבירה של גניבת רכב לפי סעיף 413ב (ב) + 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

בתאריך 14/10/09 בשעות אחר הצהרים, נפגש הנאשם בצומת כפר שיבלי עם שלושה נוספים, בשיר סעאידה (להלן: "בשיר"), מוחמד תורכמן (להלן: "מוחמד") ואיאד סעאידה (להלן: "איאד"). הנאשם והשלושה תכננו לגנוב משאית עם ארגז להובלת חיות בשווי של כ- 565,000 ₪ ואשר חונה מול ביתו של נהג המשאית נאסר סעאידה, אביו של איאד.

בהמשך, בתאריך 15/10/09, בסמוך לשעה 01:00, הגיעו הנאשם ובשיר לביתו של איאד בכפר שיבלי, אשר מסר להם את המפתחות והקוד הסודי של המשאית. הנאשם הסיע את המשאית עד לכניסה לכפר ואז התחלף עם בשיר שעלה על המשאית ונהג בה כשהנאשם נהג ברכב פרטי מסוג מיצובישי והחלו בנסיעה דרך כביש 65 דרומה, בכביש 6 ומשם לכביש 5.

בשלב מסוים הצטרף מוחמד שנסע ברכב מסוג ג'יפ מיצובישי פג'רו לנסיעה, עד שהגיעו למחסום משטרתי פרוס ליד מחסום 110 באזור אריאל שבשטחים שם נעצר הנאשם.

הסדר טיעון

הצדדים הגיעו להסדר טיעון לפיו יתקבל תסקיר משירות המבחן לעניין ההרשעה אשר התביעה לא תהא כפופה להמלצותיו. התביעה תעמוד על הרשעה, מאסר בפועל, אשר יתכן וירוצה בעבודות שירות בכפוף להמלצת הממונה, קנס, מאסר מותנה, פסילה בפועל והתחייבות.

תסקיר שירות המבחן

מתסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם הינו בן 29.5 שנים, בעל השכלה תיכונית, נשוי ואב לשניים, תושב אום אלגנם. הנאשם הינו נהג משאית משנת 2001 ועובד בעסק המשפחתי. הנאשם קיבל אחריות למיוחס לו וטען כי הוצע לו על ידי חבר, שותף לעבירה להשתתף במעשה תמורת סכום כסף. שירות המבחן לא המליץ להימנע מהרשעתו, מאחר ועובד בעסק משפחתי והדבר לא יגרום להפסקת העסקתו ופרנסתו.

שירות המבחן המליץ על מבחן למשך שנה ומחצה וכן צו של"צ בהיקף של 300 שעות.

טיעונים לעונש

ב"כ המאשימה טען, כי הנאשם ביצע את העבירה תוך שיתוף פעולה עם אחרים. חרף העובדה כי הנאשם נעדר עבר פלילי, המדובר בעבירה חמורה ביותר והאינטרס הציבורי במקרה זה הוא להחמיר עם הנאשם. התובע בקש להרשיעו ולהשית עליו מאסר בפועל שיתכן וירוצה על דרך של עבודות שירות, בהתאם לרף הגבוה של עבודות השירות, מאסר על תנאי, צו מבחן בהתאם להמלצת שירות המבחן, פסילת רישיון נהיגה, קנס משמעותי והתחייבות.

ב"כ הנאשם טען, כי הנאשם הודה בהזדמנות הראשונה בחשדות שיוחסו לו ואף סייע בקשירתם של מעורבים נוספים בפרשה, דבר המעיד על רצונו להכות על חטא. המעשה אינו משקף את דפוס התנהגותו בדרך כלל. הנאשם הינו בוש ונכלם נוכח העבירה אותה ביצע. הנאשם ביטא תחושה עמוקה של אכזבה מעצמו ומהעובדה שנגרר, אך יחד עם זאת לא גלגל את האחריות לפתחם של אחרים ונטל אחריות מלאה על מעשיו. הרשעה בתיק עלולה לסכן את מקום עבודתו, משום שהחלק המרכזי בעבודתו הוא כניסה לנמלים, ואם לנאשם תהיה הרשעה בפלילים הוא לא יוכל להיכנס לשם ובשל כך תצומצם משרתו. הנאשם הוא מפרנס יחיד למשפחתו. הסנגור בקש שלא להרשיע את הנאשם, להשית עליו של"צ ולהעמידו בצו מבחן לתקופה של שנה וחצי.

הרשעה או אי הרשעה:

בסיום ההליך הפלילי ולאחר שהוכחה אשמתו, הכלל הוא הרשעת הנאשם. רק נסיבות חריגות ויוצאות דופן מצדיקות במקרים מיוחדים הימנעות ממנה, המבחנים להימנעות מהרשעה נקבעו למעשה בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337:

"הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים : ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

בבר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 21/8/85) נאמר מפי כב' הנשיא שמגר (כתארו אז) כי:

"לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אימתי ישתמש בית המשפט בסמכותו להטיל מבחן ללא הרשעה. כל שהמחוקק יכול היה לקבוע לענין זה הוא מניינם של הנתונים העיקריים אשר אותם רשאי בית המשפט להביא בחשבון והם נסיבות הענין, ובכללם אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאיו בביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקילה אחרת".

בע"פ 2513/96, 3467 מדינת ישראל נ' שמש ואח', פ"ד נ (3) 682, קבע בית המשפט העליון כי:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם יורשע בעבירות שיוחסו לו, זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת הנאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן".