מדינת ישראל נ' סלם ואח'

פסק דין לנאשם 2

כתב האישום מיום 05/07/11 הוגש כנגד הנאשם ואביו (להלן: "הנאשמים"), ובו יוחסה להם עבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). על פי המתואר, ביום 12/01/11 בשעה 10:00 לערך, בעת שנסעו הנאשמים ברכבם ברחוב הבנאי 4 בבית שמש (בכתב האישום צוין בטעות בי-ם) , נתקלו במתלונן שעמד במרכז הכביש ועיכב את התנועה לצורך הכוונת משאית סמוך לעסקו. אביו של הנאשם, אשר נהג ברכב, קילל את המתלונן, ואז לחץ על דוושת הגז ופגע במתלונן ברכבו, פגיעה כתוצאה ממנה "עף" המתלונן על מכסה המנוע של הרכב. בעוד המתלונן שרוע על מכסה המנוע של הרכב, המשיך אביו של הנאשם בנסיעה מספר מטרים נוספים, ולאחר מכן בלם, תוך שהוא גורם בכך לנפילתו של המתלונן ארצה. או אז יצאו הנאשמים מהרכב והתקרבו לעבר המתלונן, הנאשם דחף את המתלונן בחזהו, וחדל מכך רק כאשר אחד הנוכחים במקום התערב.

בתשובתם לכתב האישום כפרו הנאשמים בכל המיוחס להם, וטענו כי "לא היה ולא נברא", ומשכך נקבע התיק לשמיעת הראיות מטעם התביעה . יצוין, כי בשלב זה, וחרף המלצת כב' השופט י. מינטקביץ שדן בתיק בשעתו, בחרו הנאשמים שלא להיות מיוצגים ע"י סניגור. ואולם, בתום פרשת התביעה ולאחר שבית המשפט התרשם מעדותו של המתלונן הורה על מינוי סניגור ציבורי לנאשמים, והתיק נקבע להקראה מחדש של כתב האישום . במסגרת תשובתם החוזרת של הנאשמים לכתב האישום חזרו וכפרו במיוחס להם, וטענו כי המתלונן הוא שקפץ למעשה על מכסה המנוע של רכבם תוך כדי נסיעתם ברכב.

משכך, נקבע התיק לשמיעת הראיות מטעם התביעה ומטעם ההגנה .

ואולם , ביום 08/07/13 , טרם הגיע מועד ההוכחות, הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון במסגרתו יודו הנאשמים בעבירה המיוחסת להם בכתב האישום, נאשם 1יורשע ויוטל עליו מאסר מותנה וקנס בסך של 2,000 ₪, ואילו נאשם 2, שהוא הנאשם לפני היום, לא יורשע, תיקבע אשמתו בביצוע העבירה והוא יופנה לקבלת תסקיר. הוסכם כי בכפוף להמלצתו של שירות מבחן יוטל על הנאשם של"צ ללא הרשעה.

ביום 09/07/13 החלטתי לכבד הסדר הטיעון, ובהתאם לכך הורשע אביו של הנאשם בעבירה של תקיפה ונידון ל-3 חודשי מאסר מותנה למשך שנתיים ולקנס כספי בסך 2,000 ₪. מטעמים של חסכון בזמן שיפוטי ונוכח נסיבותיו של הנאשם (קרי, גילו הצעיר והיותו חייל בשירות סדיר) כמו גם בשל חלקו המינורי יחסית באירוע, הסכימו ב"כ הצדדים, כי יוטל על הנאשם צו של"צ ללא צורך בהגשת תסקיר מקדים מטעם שירות המבחן, בכפוף להתחייבותו של הנאשם, כי ישתף פעולה עם שירות המבחן הן לצורך הכנת תכנית של"צ והן לצורך ביצוע השל"צ. בהתאם לכך התחייב הנאשם בפני: "אני אשתף פעולה עם כל אשר יגיד שירות המבחן, אגיע לשל"צ ואתרום ככל יכולתי. ברור לי מה יקרה אם לא אעשה כן. אני יודע שההסדר יבוטל ותהיה הרשעה ועונש" (ע' 15 ש' 24-25). לאור זאת, קבעתי באותו מעמד, כי הנאשם ביצע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום והטלתי עליו צו של"צ בהיקף של 60 שעות על פי תכנית שתגובש ע"י שירות המבחן, בתוך 3 חודשים.

ביום 29/08/13 התקבלה הודעה מטעם שירות המבחן, בה צוין, כי הנאשם זומן לפגישה לצורך גיבוש תכנית של"צ, אך לא הגיע לפגישה ולא הגיב להודעות שהושארו לו במשיבון. עוד נטען, כי למחרת הפגישה שנקבעה, הגיע הנאשם לשירות המבחן על דעת עצמו ובלא הודעה מוקדמת, ולאחר שנמסר לו כי אין אפשרות לקבלו, נקבע לו בנוכחותו מועד פגישה נוסף. אלא, שגם לפגישה זו לא טרח הנאשם להגיע , ובמסגרת בירור טלפוני שערך שירות המבחן, טען הנאשם כי "היה חולה ושכח להתקשר". משכך, תואמה עמו באותו מעמד פגישה נוספת, שלישית במספר, לא לפני שהובהרה לו חשיבות הגעתו במועד הנ"ל נוכח הזמן המועט שנותר להגשת תסקיר לביהמ"ש, בשל חופשת החגים המתקרבת. חרף האמור, בבוקרו של מועד הפגישה האמורה השאיר הנאשם הודעה לשירות המבחן כי לא יוכל להגיע בשל בדיקות רפואיות. בשיחה טלפונית של קצינת המבחן לנאשם, שנועדה לברר מדוע לא טרח להודיע על כך מראש, לא סיפק הנאשם, לדברי שירות המבחן, "כל סיבה המניחה את הדעת".

נוכח התנהלותו זו של הנאשם הודיע שירות המבחן, כי אין באפשרותו להכין תכנית של"צ לגבי הנאשם, וציין התרשמותו כי מדובר בבחור חסר מוטיבציה ומחויבות הדרושים לצורך עמידה בתנאי צו של"צ, ובשל כך המליץ לגזור עונשו מחדש.

ביום 08/01/14 התקיים דיון מחודש בגזר הדין.

המאשימה טענה, כי נוכח התנהלותו של הנאשם אין מנוס מלקבל המלצתו של שירות המבחן, להרשיע את הנאשם בדין, ולגזור עליו מאסר מותנה וקנס. הסניגור, לעומת זאת, טען, כי הנאשם מחויב למסלול השל"צ, וכי כל שאירע הוא "קצר בתקשורת עם שירות המבחן" (ע' 18 ש' 19). בענין זה טען הסניגור, כי כשהתקשרו אל הנאשם משירות המבחן במועד הפגישה הראשונה הוא היה בעבודה ולא יכול היה לענות לפלאפון, אך הגיע יום למחרת, המתין כשעתיים לקצינת המבחן, ולבסוף אמרו לו כי "אין טעם שימתין". במועד הפגישה השניה שנקבעה לו הוא היה חולה, אך בניגוד לנטען ע"י שירות המבחן, הוא הודיע על כך לשירות המבחן, ובתגובה נאמר לו : "אין צורך יותר תעזוב אותנו בשקט ולך לדרכך". למרות זאת, טען הסניגור, ניסה הנאשם "עשרות פעמים" ליצור קשר עם קצינת המבחן, ואף השאיר לה הודעות שונות במשיבון - אך ללא הועיל, שכן מאז "נעלמו עקבותיו של שירות המבחן".

נוכח הפער בין גרסתו של שירות המבחן לגרסתו של הנאשם, הוריתי על קיום דיון בנוכחותה של קצינת המבחן, החתומה על ההודעה מטעם שירות המבחן, כדי להעמידה על דברי הנאשם ולקבל תגובתה. לאחר שזו לא התייצבה, משום מה, לדיון שנקבע, הסכימו ב"כ הצדדים, כי תגובתה של קצינת המבחן לדברי הנאשם תתקבל בכתב, ולאחר מכן תינתן על ידי החלטה ללא דיון נוסף (ע' 22 לפרוטוקול).

ביום 12/02/14 הוגשה תגובתה של קצינת המבחן, הג'ב שירלי כהן, בה חזרה וגוללה את הנסיונות שנעשו על ידה לתאם פגישה עם הנאשם לצורך גיבוש תכנית של"צ. בענין זה הבהירה, כי לנאשם נקבעו 3 מועדי פגישות,אך הוא להגיע אף לא לאחת מהן. לגבי שתי הפגישות הראשונות גם לא טרח להודיע מראש על אי הגעתו, בעוד שלגבי הפגישה השלישית הודיע רק בבוקרו של אותו יום, כי ייעדר, משום שעליו לעבור בדיקות רפואיות בבי"ח הדסה. פרט להודעה זו, הדגישה קצינת המבחן, כל הקשר עם הנאשם נעשה ביוזמתו של שירות המבחן. עוד ציינה, כי מעולם לא נאמר לנאשם "תעזוב אותנו בשקט", וכי זהו אינו סגנון התבטאותה. סופו של דבר חזרה קצינת המבחן על התרשמותה כי מדובר בצעיר , חסר מוטיבציה אחריות ומחויבות הנדרשים לשם עמידה בתכנית של"צ, אשר אינו מבין משמעות הקשר עם שירות המבחן ומתקשה לשתף פעולה כנדרש , ועל כן אינו מתאים לביצוע עונש של של"צ.

דיון והכרעה

אין חולק, כי דרך המלך בהליך הפלילי הינה הרשעה, וכי הימנעות מהרשעתו של נאשם, אשר נקבעה אשמתו בביצוע עבירה שמורה למקרים חריגים ונדירים, בהם סוג העבירה, חומרתה ונסיבותיה מאפשרים לוותר על הרשעה בלי לפגוע משמעותית באינטרס הציבורי הגלום בה, וגם נסיבותיו האישיות של הנאשם והפגיעה הצפויה בו עקב הרשעתו בדין מצדיקות חריגה מן הכלל . מדובר, למעשה, במקרים בהם השיקול השיקומי גובר על יתר שיקולי הענישה, מתוך אמון שנותן ביהמ"ש בנאשם כי הינו מתאים ליטול חלק בהליך שכזה.

מכאן ברי, כי המוטיבציה, האחריות והמחויבות שנדרשת מנאשם שזכה לאי הרשעה בדין, להשתלב בהליך השיקומי שהונח לפתחו, כמו גם יושרו האישי ועמידתו באמון שניתן בו ע"י ביהמ"ש - הם לב לבו של ההליך, ובהעדרם - אין כל בסיס והצדקה לשילובו של אותו נאשם במסלול השיקומי.

במקרה דנן אוחזים הנאשם ושירות המבחן בשתי גרסאות עובדתיות סותרות לחלוטין באשר לטיב התנהלותו של הנאשם, ומכאן ברי כי אחת משתי הגרסאות – חוטאת לאמת.

לאחר שראיתי ושמעתי בפני את הנאשם והתרשמתי ממנו, ולאחר שעיינתי היטב בהודעה ובתגובה שהוגשו מטעם שירות המבחן – הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להעדיף גרסתו של שירות המבחן על פני גרסתו של הנאשם:

חוסר המהימנות של גרסת הנאשם עולה ומזדקר מתוך דבריו של הנאשם עצמו. כך למשל, בעוד שבתחילת הדיון בבקשת שירות המבחן, טען הנאשם, בנחרצות, כי הוא הודיע לשירות המבחן שלא יגיע לפגישה השניה שנקבעה לו מפאת מחלתו, הרי שככל שעומת עם גרסתו של שירות המבחן, כבר היה נחרץ פחות וטען כי "אינו זוכר" אם הודיע על כך לשירות המבחן (ע' 19 ש' 28), והדברים מדברים בעד עצמם. עוד טען הנאשם, בכל תוקף, כי כלל לא נקבעה לו פגישה שלישית. ואולם, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענתו של שירות המבחן, לפיה במועד הפגישה השלישית הנאשם דווקא כן התקשר והשאיר הודעה כי לא יגיע לפגישה בשל בדיקות רפואיות שנקבעו לו בבי"ח הדסה, וכי הדבר נודע לו מאמו רק יום קודם לכן.