מדינת ישראל נ' סלאימה(עציר)

החלטה

נגד המשיב, תושב הכפר סילוואן במזרח ירושלים, הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות התפרעות, ניסיון תקיפה בנסיבות מחמירות, ניסיון חבלה במזיד ברכב והחזקת סכין שלא כדין.

בד בבד הגישה המבקשת בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 26.12.10, בשעה 18:45 לערך, סמוך לככר ראס אל-עמוד בירושלים, השתתף המשיב בהתפרעות, שבמהלכה ידה אבנים אל עבר כלי רכב שנסעו בככר. כמו כן נטען, כי בחיפוש שנערך על גופו, מיד לאחר לכידתו, נמצאה בכליו סכין "יפנית", ולא היה בידו להוכיח כי החזיק בה למטרה כשרה.

ב"כ המשיב טען להעדר ראיות לכאורה, ולחילופין טען, כי ככל שאכן מתקיימות ראיות לכאורה, הרי שבשל חולשתן אין הצדקה למעצר של המשיב עד תום ההליכים ויש להסתפק בחלופת מעצר. עיקר טענותיו לגבי חומר הראיות הינו בנוגע לזיהוי של המשיב כמבצע העבירות. כחלופת מעצר הציע לאפשר למשיב לשהות במעצר בית בבית הוריו בסילוואן.

כעולה מחומר הראיות שהוגש לעיוני, המשיב נעצר במהלך פעילות יזומה של המשטרה, בעקבות דיווח שהתקבל על קבוצה של צעירים רעולי פנים, שהחלו לידות אבנים לעבר כלי רכב חולפים באזור הככר בראס אל-עמוד. שוטרים סמויים שהוצבו במקום, עקבו אחר מעשי המתפרעים מקרוב, ולאחר שצפו במשיב כשהוא מיידה אבנים לעבר כלי רכב אזרחיים שחלפו במקום, עצרו אותו.

פרטיהם של השוטרים הסמויים שהשתתפו במעצר נותרו חסויים, והם מזוהים בחומר החקירה על פי המספר שניתן להם ביחידתם. שוטר 200, שערך את דו"ח המעצר של המשיב, ציין, כי בביצוע המעצר השתתפו גם שוטרים 148, 149 ו-126.

צמד הודעות של שוטרים 148 ו-200 הן הבסיס לכתב האישום נגד המשיב. שוטר 200, שנמצא סמוך לככר בראס אל-עמוד, הבהיר בהודעתו, כי הבחין בקבוצה של כ-10 צעירים, רעולי פנים, שידו אבנים לעבר כלי רכב חולפים. לפי דבריו, הוא מיקד את המעקב אחר המשיב, והבחין בו בזמן שידה אבנים בכלי הרכב. הוא זיהה אותו על פי פרטי לבושו – מכנס ג'ינס, חולצה אדומה, וחולצה שחורה שעטה על פניו במטרה להסתיר את זהותו. כאשר החל להתקרב אליו, כדי לבצע מעצר, החל המשיב להתרחק בריצה במורד הכביש, לכיוון הכפר. 200 המשיך להתקדם לעברו של המשיב, ובשלב זה הבחין בשוטרים 148 ו-149 שהגיעו מהכיוון הנגדי ונמצאו קרוב יותר למשיב, והם החלו בביצוע המעצר. לטענתו, המשיב התנגד למעצר, תוך שהוא משלח מכות אגרוף ובעיטות לעברו של 148, ולכן חבר אל השוטרים בביצוע המעצר.

200 חיבר גם דו"ח פעולה, ובו ציין, כי בחיפוש שערך על גופו של המשיב, שעה קלה לאחר שהלה נעצר, נמצאה בכליו סכין "יפנית", בעלת קת בצבע חום.

שוטר 148 חיזק ותמך את גרסתו של 200. בהודעתו מסר, כי הגיע למקום בשעה 18:45 לערך, כאשר הבחין בקבוצת מיידי האבנים. שוטר 200 סימן לו מרחוק לעצור אחד ממיידי האבנים. לדבריו, הוא הגיע למקום בזמן שהחשודים החלו להימלט במורד הכביש, ולכן לא ראה בעיניו שלו את המשיב מיידה אבנים, אולם התיאור שמסר ביחס למראהו ולהופעתו של המשיב תומך בזיהויו על ידי 200. לדבריו, הוא ניגש למשיב, הזדהה לפניו כשוטר והודיע לו כי הוא עצור, אולם המשיב התנגד למעצר והחל להתפרע ולתקוף אותו באגרופים ובבעיטות. בשלב זה נחלצו לעזרתו 149 ו-200, וביחד הצליחו להתגבר על המשיב ולעצרו. כתוצאה מהמאבק במשיב נגרמו לו חבלות של ממש באזורים שונים בגופו.

להשלמת התמונה יש לציין, כי במהלך חקירת המשיב, נתפס בכליו, צמוד לספח תעודת הזהות שנשא עמו, עמוד נייר שעליו נכתב "קבוצת השהיד אבו ג'יהאד" וכן שמות של אנשים אחדים, בהם גם שמו של המשיב. פתק זה מהווה, לטענת המבקשת, ראיה לעמדתו האידיאולוגית של המשיב, העולה בקנה אחד עם המעשים המיוחסים לו.

מול הראיות הללו, מבסס ב"כ המשיב את טיעוניו על הודעתו של המשיב, שבה הכחיש את המעשים המיוחסים לו, ובין היתר, ניסה לעורר ספק בזיהויו כמבצע העבירה. המשיב הכחיש, כי בזמן האירוע לבש את החולצה האדומה, אשר לפי הודעות השוטרים, היתה פריט הלבוש העיקרי שבאמצעותו זיהו אותו כמבצע העבירה, וכן הכחיש, כי נשא בכליו סכין "יפנית".

כן הוא טוען לחולשת הראיות נגד המשיב, הואיל ומהודעות השוטרים עולה, כי המשיב זוהה ממרחק על ידי שוטר אחד, לפי פרטי לבושו, ונעצר במקום אחר בידי שוטר אחר, שלא ראה אותו מבצע את מעשה העבירה. זאת, כאשר, לטענתו, ניתן להסתפק אם זיהויו של המשיב בהסתמך על צבע חולצתו בלבד, די בו כדי לבסס קביעה עובדתית כי המשיב ביצע את העבירה. כן לטענתו, חומר הראיות חסר את הודעותיהם של שוטרים 126 ו-149, שהשתתפו גם הם במבצע המעצר, ועובדה זו מחלישה את עוצמת הראיות נגד המשיב.

לאחר שבחנתי את חומר הראיות כולו, נחה דעתי שקיימות ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתו של המשיב. הודעות השוטרים היו חד-משמעיות ותאמו זו את זו בכל הפרטים הנצרכים להרשעת המשיב. שוטר 200 הקפיד לציין, כי מיקד את מבטו במשיב ושמר על קשר עין עמו כל העת עד למעצרו בידי 148. לכן, העובדה שהמשיב נעצר בסופו של דבר, כעבור שניות או דקות, בידי 148, שלא צפה בו מבצע את העבירה, אין בה ולא כלום.

המשיב הכחיש בחקירתו את המעשים שיוחסו לו, וטען כי הגיע למקום בנסיבות תמימות. לטענתו, היה בדרכו להביא מצרכים מהחנות בככר, ואז נעצר. ברם, הוא לא הצליח להעמיד הסבר מניח את הדעת לכך שזוהה בוודאות בידי 200 כמי שביצע את העבירה, וכן לכך שנצפה על ידי שני שוטרים כשהוא לובש לגופו את החולצה האדומה, שבה נתפס, ועוטה על פניו חולצה שחורה. תחת זאת טען כי בזמן מעצרו לבש לגופו את החולצה השחורה, והשוטרים הם שהפשיטו אותה ממנו וכיסו עמה את פניו, במטרה להפלילו. כמו כן, המשיב לא הצליח להסביר את הימצאות הסכין על גופו, ואת העובדה שהחזיק בכליו פתק המלמד על עמדה אידיאולוגית התומכת בפעולות טרור נגד המדינה ונגד אזרחיה.

כדי לקבוע שאין ראיות לכאורה, או כי קימת בראיות חולשה של ממש – צריך ביה"מ, כבר בשלב זה, לקבוע כי גרסת השוטרים שקרית במפגיע וכי הם עצרו את המשיב דווקא ורקמו את הודעותיהם כדי להפלילו. בחינת הראיות כפי שנעשית בשלב זה של הדיון כמובן אינה מאפשרת קביעה כזו. על פי חומר הראיות הקים יש לקבוע כי קימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב.

אשר לעילת המעצר – מסוכנותו של המשיב ניכרת בעליל ממעשיו, ואף כדי פיקוח נפש ממש. המשיב ידה אבנים במהלך התפרעות קבוצתית שבה נטל חלק, ובכך סיכן באופן ממשי את שלמות גופם ואת חייהם של נהגים שחלפו במקום ברכביהם. ידוי אבנים על כלי רכב חולפים היא פעולה העולה כדי שימוש בנשק קר כמשמעותו בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים), אשר טמון בה סיכון גבוה לשלום הציבור [ור' למשל, בש"פ 7171/00 מדינת ישראל נ' חאמד, פ"ד נד(4) 729, 732]. מיותר לציין, כי אבן הפוגעת בראשו של אדם עלולה להורגו או להופכו לנכה לכל חייו, וכיוצא בזה אבן הפוגעת במכונית נוסעת.

על זאת יש להוסיף, כי המסוכנות הנשקפת מן המשיב במקרה זה היא מוגברת, היות שמדובר בהתפרעות ובאלימות על רקע אידיאולוגי, במציאות של מתח בטחוני. בחודשים האחרונים אנו עדים להתגברות מעשי תקיפה ואלימות, המבוצעים בדרכים שונות ומגוונות, כנגד אזרחים תמימים, במזרח ירושלים, ובעיקר בדרך של ידוי אבנים, תוך העמדתם של קורבנות התקיפה בסכנת חיים של ממש.

קיימת אם כן בבירור עילת מעצר של מסוכנות, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, חרף גילו הצעיר של המשיב ועברו הנקי. מידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב היא מן הגבוהות, במיוחד בהתחשב ברקע האידיאולוגי למעשים, כפי שהוא נלמד מהראיות. סיכון שכזה, אין זה מן המידה שהציבור ישא בו. המשיב מסוכן, וגם הזירה שמדובר בה, ואשר ב"כ המשיב הציעה כחלופת מעצר – סילוואן – מסוכנת למדי בעת הזאת. לפיכך, בנסיבות העניין, המקום, הזמן והאיש, שומה עלי להסיג את האינטרסים האינדיבידואליים של המשיב, ולהעדיף על פניהם את בטחון הציבור.

אשר על כן, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.