מדינת ישראל נ' סלאח(עציר)

החלטה

לפניי בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) תשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

כתב האישום שהוגש נגד המשיב מייחס לו עבירות של סיוע להתפרצות לבניין שאינו משמש מקום מגורים או תפילה לפי סעיף 407 (ב) +31 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), מתן אמצעים לביצוע פשע, לפי סעיף 498 לחוק העונשין, ומסירת ידיעות כוזבות לפי סעיף 243 סיפא לחוק העונשין.

על פי עובדות כתב האישום, המשיב סייע לחברי חוליה להתפרץ לחנות תכשיטים בבת ים ולגנוב ממנה רכוש בשווי של כ- 100,000 ₪.

סיועו של המשיב בא לידי ביטוי בכך ששכר שניים מכלי הרכב ששימשו את חברי החוליה, ומסר להם כפפות, כובע גרב וציוד נוסף בו עשו שימוש לצורך הפריצה.

בהמשך, לאחר שאחד מכלי הרכב ששכר המשיב ננטש על ידי חברי החוליה שנסעו בו, דיווח הנאשם כי הרכב נגנב ממנו לאחר שביתו נפרץ ומפתחות הרכב נגנבו ממנו.

לטענת המבקשת, המשיב הינו אזרחי ישראלי, אך מרכז חייו הינו בשטחי הרשות הפלשתינית.

המבקשת טוענת כי מתקיימות נגד המשיב עילות מעצר של מסוכנות וחשש הימלטות מאימת הדין.

הסנגור חולק בטיעוניו על קיומן של ראיות לכאורה נגד המשיב, שכן מדובר בראיות נסיבתיות בלבד, ואלו יכולות להתפרש בדרך שאינה מובילה בהכרח לפרשנותה של המשיבה, אלא בדרך התומכת בגרסתו של המשיב.

עוד טוען הסנגור כי העבירות המיוחסות למשיב אינן מקימות עילה למעצרו.

הסנגור מוסיף וטוען כי המשיב מתגורר בירושלים. אמנם הוא יוצא מדי פעם לשטחי הרש"פ לצורך עבודתו או לעניינים משפחתיים, אך אין לראות בו בשל כך כמי שמתגורר בשטחי הרש"פ.

בחינת חומר הראיות מלמדת כי יש להפריד בין עוצמת הראיות בכל הנוגע למסירת כפפות, כיסויי פנים וכיוצ"ב מהמשיב לחברי החוליה, לבין הספקת כלי רכב על ידו לשם ביצוע ההתפרצות.

בכל הנוגע להספקת כפפות וציוד נוסף, הראיות הינן בעוצמה מספקת לקשור את המשיב לעבירות המיוחסות לו, ויש בהן כדי להצביע על קיומו של סיכוי משמעותי להרשעתו.

חומר הראיות כולל מספר לא מבוטל של האזנות סתר שבוצעו לחברי החוליה. שיחות אלו כוללות, בין היתר, שיחות שהתנהלו בין המשיב לאחד מחברי החוליה, דיב צלאח (להלן: "דיב").

כך, ביום 20/6/2012 בשעה 22:41 התנהלה שיחה בת כדקה, בין דיב למשיב. בשיחה דיב מבקש מהמשיב "להכין אותם" המשיב שואל אם ברצינות, כי דיב בלבל אותו. דיב משיב שהציוד של העל האש נשאר אצלו בחדר. המשיב אומר שיחפש ויתן לו את הכל, חושב שיש סכין/מוט או שניים או רשת או שתיים. דיב השיב בשלילה ואומר שבציוד צריך להיות שני סכינים/מוטות, שזה הציוד שהוא והבחורים הביאו. המשיב אומר שהבין את דיב.

זמן קצר לאחר מכן, בשעה 22:44, מבקש דיב מהמשיב לבדוק אם טלפונים של המשרד נמצאים אצלו במגרה. דיב אומר למשיב שאצל המשיב ישנה "חולצה עם כובע של המנאיק", זו שרשום עליה מנאיק מקדימה. דיב אומר למשיב לפתוח "את הצד הראשון מעל הכפות". המשיב אומר שהבין את דיב ושואל אם זה הירוק. דיב משיב בחיוב ואומר "שזה עם הכובע".

המשיב שואל אם דיב "רוצה דברים כדי שלא יתלכלכו לו הידיים" ונענה בחיוב. דיב שואל אם יש למשיב "את זה ששמים על הפה שלא נחנקים". המשיב עונה "שיש לו את זה של החורף ששמים על הצוואר ועל הפה". דיב שואל כמה כאלה יש למשיב. בהמשך שואל המשיב את דיב "אם הוא רוצה את השחור הזה כדי שלא יתלכלכו לו הידיים". דיב משיב בחיוב ושואל כמה מאלה יש. בהמשך אומר המשיב לדיב "שיש את אלה של הטרקטורון ששמים על כל הפנים עם העיניים". דיב שואל כמה יש מאלה והמשיב עונה שיש אחד כזה "ויש אחד של הצוואר והפה ויש של האש והידיים".

לטעמי, קיים קושי רב לקבל את טענות ההגנה לפיה תוכנן של השיחות האמורות הינו כפשוטן וכי הסבריו של המשיב לשיחות יכול להתיישב עם תוכנן.

ראשית, שיחות אלו אינן עומדות בפני עצמן. החל משעה 20:26 מתנהלות שיחות רבות בין דיב לבין חברי החוליה האחרים, אשר תוכנן מצביע, לכאורה, על שימוש במילות קוד כ"ארוחת ערב", "מכוניות", "ידיים", "מנות אוכל", "טיול", "כפיות", "בעלת ראש", "בעל השפם" וכדו'. יובהר כי מדובר במילים בהן נעשה שימוש במספר שיחות, תוכנן של מרבית השיחות אינו מובן, אלא אם כן מדובר במילות קוד, ובחלק מן השיחות נשאל אחד הדוברים האם הוא מבין את הנאמר.

שנית, השיחה הנ"ל שהתנהלה בין דיב למשיב בה נעשה שימוש בביטויים "טלפונים" ו"כפות", הסתיימה בשעה 22:48:12. דקות ספורות לאחר מכן, בשעה 22:56:15, החלה שיחה בין דיב לבין אחד מחברי החוליה האחרים בה נעשה שימוש באותם מונחים. בשיחה זו נעשה גם שימוש במונחים "חבל" "בעל השפם" ו"בעלת הראש". הסמיכות בין השיחה שנערכה בין דיב למשיב, לבין השיחה שנערכה בין דיב לאחר מחברי החוליה האחרים, והשימוש במונחים דומים, מצביע על כך שבשתי השיחות נעשה שימוש במילות קוד, ותוכן השיחות אינו כפשוטן.