מדינת ישראל נ' סורי(עציר)

גזר דין

הנאשם אדם כבן 36, אב ל-3 ילדים, נותן את הדין בעבירת הריגה. ביום 8.2.12 בשעת ערב יצא הנאשם מביתו שביפו כשהוא מצויד בסכין ובדרכו למטרה כלשהי הסתבך בתגרה עם המנוח, ג'מיל אבו עמר. במהלך התגרה דקר את המנוח 4 פעמים וגרם למותו.

בין הנאשם לבין המנוח התקיים סכסוך מתמשך. התביעה רואה בכך נסיבה לחומרה. שכן אין מדובר בתקרית שהתפתחה כתוצאה מהתרחשות מקרית. התביעה מצביעה על כך שלנאשם עבר פלילי. מאז היותו נער נתן את הדין בעבירות של איומים, אלימות, סמים, החזקת סכין וכיו"ב. הוא גם נשא עונש מאסר של שנה וחצי. לחובתו היה עונש מאסר מותנה שתקופתו הסתיימה שלושה שבועות בלבד לפני ההתרחשות הקטלנית.

התביעה מדגישה את חומרת התוצאה של מעשה התקיפה דנן ואת השלכותיה על משפחת המנוח שהיה אב ל-8 ילדים שהצעיר בהם בן 17 שנים. למשפחה הייתה תלות גדולה באב המנוח, בין היתר, האב היה מקור התמיכה העיקרי של חלק מן הילדים שרוכשים השכלה גבוהה בחו"ל.

התובעת ציינה את העובדה שהנאשם הפקיר את המנוח לאחר התגרה והסתתר במשך 5 ימים עד שהסגיר עצמו למשטרה.

להצבעה על מתחם העונש המקובל הפנתה התובעת ל-ע"פ 6968/09 יונס נ' מ"י (12 שנות מאסר בפועל בעבירת הריגה על רקע תגרה בכביש); ע"פ 8208/07 אלימלך נ' מ"י (14 שנות מאסר תוך דחיית טענת הנאשם שהוא הותקף קודם לפגיעתו בתוקף); ע"פ 3251/05 צרפתי נ' מ"י (15 שנות מאסר על רקע תגרה בחוף הים).

התובעת ביקשה שיוטל על הנאשם עונש מאסר משמעותי בהיקף דומה לפסיקה שהובאה בידה. כמו כן ביקשה שהנאשם יחויב בפיצוי הולם לטובת משפחת המנוח.

ב"כ הנאשם סבור שאין מקום להחמיר בדינו של שולחו. הוא אינו חולק על כך שלנאשם עבר פלילי אלא שמזה שנים לא שב לבצע עבירות. הנאשם ניהל משפט יעיל מאוד. עשה את כל הניתן כדי שלא יתבזבז זמן שיפוטי לריק. העדים שנדרשו להעיד קשורים בנקודות ספורות שהיו שנויות במחלוקת.

נימוק מרכזי להקלה בעונש מושתת על מצרף העובדות הבאות: 1) ההצטיידות בסכין נועדה לשם הגנה עצמית ואינה קשורה להתרחשות הקטלנית; 2) הנאשם יצא לדרכו ללא כל כוונה להתעמת עם המנוח. 3) המנוח יזם את המהלך שהוביל לתגרה; 4) לא ניתן לשלול את האפשרות שדקירת המנוח נבעה מתחושת איום שהוא חש כתוצאה מהתנהגות המנוח.

הסנגור הציג שורה של פסקי דין שיצאו מלפני בתי משפט מחוזיים ובית המשפט העליון שבהם נעה הענישה בין 3.5 שנים ל-10 שנות מאסר בנסיבות דומות לענייננו [ע"פ 9439/06 איפרגן נ' מ"י; ע"פ 1094/07 דדון נ' מ"י; ע"פ 4191/05 אלטגאוד נ' מ"י; ע"פ 4752/08 שולמן נ' מ"י; ע"פ 6415/11 פולוכין נ' מ"י; ת.פ. (ת"א) 40269/01 מ"י נ' בן סימון; ת.פ. (חי') 6151/07 מ"י נ' טהא].

הנסיבה המרכזית המקלה צריכה לשמש גם נימוק למיתון בגובה הפיצוי הנדרש.

עבירת הריגה היא מן החמורות שבספר החוקים, עונשה המקסימאלי הוא 20 שנות מאסר. אין תמה בדבר שכן עניינה של עבירה הוא בקיפוח חיי אדם, תוך מודעות שביטויה ביסוד נפשי של "פזיזות", היינו, "אדישות" או "קלות דעת" (סעיף 20 לחוק העונשין). מי שקיפח כך חיי אדם אינו יכול לצפות לגישה מקלה מצד בית המשפט שכן זה מעשה עבירה שלתוצאתו אין לו תקנה. על כן ראוי המבצע לגמול ההולם את חומרת פשעו. אכן מכוח זה הכלל הנקוט בפסיקת בתי המשפט הוא של גזירת עונש של מאסר ארוך שנים.

כך, דרך כלל. בעניין זה שלפנינו אכן נראה לי שיש לתת משקל לא מבוטל לכך שהתנהלות המנוח "תרמה" לא מעט להתדרדרות עד כדי פעולה התקיפה הקטלנית מצד הנאשם. עיון בהכרעת הדין יראה שבראשונה נתקלו הנאשם והמנוח זה בזה והחליפו ביניהם דברי נאצה. אין לדעת מי יזם את חילופי הדברים הללו, אך ברור שהם הסתיימו בלי פגיעה גופנית. בשנייה, לאחר שהנאשם נפרד מן המנוח והלך לדרכו בחר המנוח להצטייד בחפץ חד (מברג אלן) ורדף אחרי הנאשם להשיגו ולחדש את העימות עמו. בשלישית לא מן הנמנע שהעימות שהסתיים בקטילת המנוח נבע מכך שהמנוח איים או נראה כמאיים על הנאשם באמצעות החפץ שבו הצטייד. כל אלה לא היוו "צידוק" לתקיפת המנוח ולדקירות חוזרות ונשנות בו עד שנפח את נשמתו. אולם המנוח אינו חף מ"תרומה" להתנהלות הקטלנית.

לא קל להגדיר את "מתחם העונש" בעבירה דנן כיון שנסיבות העבירה ונסיבות העבריין משליכים על היקף העונש ניתן לראות קשת ענישה שנעה בין 4 שנות מאסר ל-15 שנות מאסר. במקרים קיצוניים של "אדישות" לחיי אדם העונש מוחמר עוד יותר ובמקרים של "קלות דעת" עשויה הענישה להיות מחמירה פחות. בדידן גם בהינתן שהנאשם ביקש להסיר איום מסוים שריחף כלפיו מצד המנוח הוא עשה כן תוך גילוי ברור של "אדישות" לגורלו של המנוח.

מלבד נסיבות העברה נתתי משקל מסוים, אם גם מועט, לשתי נסיבות חיצוניות. האחת שהמנוח היה איש ריב ומדון (אינדיקציה לכך מצויה ברישום הפלילי שלו ובעובדה שגם בעניין דנן היווה גורם יוזם לעימות הפיזי). מכאן אפשר להבין מדוע אץ-רץ המנוח להתקוטט עם הנאשם. הנסיבה השנייה נוגעת לניהול ההגנה מצד הנאשם שנעשה תוך התמקדות בשאלות רלוונטיות ובמאמץ ראוי לציון של מניעת בזבוז זמן שיפוטי.

בשים לב לכלל השיקולים אני דן את הנאשם ל-11 שנות מאסר שמהן 9 שנים לנשיאה בפועל שמניינן מיום המעצר 13.2.12. יתר המאסר על תנאי ל-3 שנים מתום המאסר בתיק זה והתנאי הוא שלא יעבור עבירה שיש בה יסוד של אלימות והיא פשע.

הנאשם ישלם פיצוי בסך 40,000 ש"ח. הפיצויים ישולמו לאשת המנוח ב-10 שיעורים חודשיים שווים החל מ-1.6.13.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"ג, 04 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: