מדינת ישראל נ' סולמן(עציר)

החלטה

בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים לפי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן – חוק המעצרים).

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה וביטוח בר תוקף ושימוש ברישיון נהיגה מזויף, בניגוד לסעיף 62(9) לפקודת התעבורה תשכ"א 1961 (להלן – פקודת התעבורה) וסעיפים 10(א) ו- 38(1) לפקודת התעבורה, וכן סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי.

על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 10.11.13, שעה 10:40 לערך, נהג המשיב רכב שמספרו 6129220, ברחוב הגדוד העברי בתל אביב, בהיותו ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח. המשיב הציג לשוטרים רישיון נהיגה בינלאומי מזויף, הנושא תאריך הנפקה 20.10.12, אשר נרכש על ידו בתמורה לסך 2,000 ₪.

עילת המעצר על פי הבקשה מבוססת הן על מסוכנות על פי סעיף 21(א)(1)(ב), והן על סיכון לשיבוש הליכי משפט, על פי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים.

טעמיי הבקשה נעוצים בכך, שהמשיב דאג להצטייד בתעודה הנחזית להיות רישיון נהיגה בינלאומי, דבר המלמד על כוונה לנהיגה שאינה חד פעמית, וכן כי אינו מהסס להשתמש בדרכי זיוף ומרמה, להשגת מטרותיו, תוך הכשלת גורמי אכיפת החוק. טעם נוסף נעוץ בהיותו של המשיב מסתנן מאריתריאה שנכנס לארץ בחודש יוני 2007, המחזיק כיום ברישיון שהייה זמני, שתוקפו עד ליום 31.1.14. מצב שמקים חשש להתחמקות מההליכים המשפטיים, כמו גם היעדר מחויבות מספקת לחוקי המדינה ולכלליה בהיותו נתין זר.

נטען כי מכלל הנסיבות שלעיל, מסתמן חשש לסיכון ממשי של בטחון הציבור, על ידי המשך נהיגתו הבלתי מורשית.

ביום ה-11/11/2013, הובא המשיב לבימ"ש השלום בתל אביב (מ"י 17672-11-13 מ"י נ' סולמן), אשר בהסכמת הצדדים הורה על שחרורו בערובה ובתנאים, ומשלא עמד בהם, נעצר המשיב והובא בפני ביום ה- 12.11.2013. בד בבד, הגישה המבקשת כנד המשיב כתב אישום, ואת הבקשה למעצרו עד לתום ההליכים.

בא כוח המשיב הסכים, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למשיב, אך טען לכרסום ממשי בהן, היות ובחקירתו במשטרה לא נחקר המשיב בשפה הטיגרינית שהיא שפת אמו, אם כי הודה שהמשיב מצליח להתבטא בעברית. עוד נטען שלא סביר כי מחד, המבקשת תיעתר לשחרור בערובה במסגרת המעצר לפני הגשת כתב האישום, ומאידך, תשנה את מדיניותה כעבור ימים ספורים ותדרוש מעצר, על בסיס אותה מציאות של מסוכנות נטענת.

טענה נוספת הייתה, כי הליך המעצר אין מטרתו הרתעת הציבור אליו משתייך המשיב, וכי עמדת המבקשת כי נהיגה בלתי מורשית של נתינים זרים הפכה ל"מכת מדינה", אינה נכונה עובדתית שכן היא מאופיינת באזור תל אביב בלבד, ומכל מקום אין בה כשלעצמה כדי לגבש עילת מעצר.

עוד נטען כי היותו של המשיב נתין זר, אינה צריכה לעמוד לו לרועץ ולהביא למעצרו, בעוד שאזרח ישראלי שהיה מוחשד בביצוע עבירות דומות לא היה נעצר, ובכך יש משום הפלייה.

דיון והכרעה:

אני סבורה כי קיימות די ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו. איני מקבלת הטענה כי חל כרסום בראיות, ובוודאי שלא כרסום משמעותי, היות וחקירתו של המשיב לא נערכה בשפה הטיגרנית. המשיב שוהה בארץ למעלה משש שנים, ומדוח הפעולה ואף מהודעתו במשטרה, עולה כי הבין את שנשאל והשיב באופן ענייני. יתירה מזו, הדיונים שנוהלו בפניי תורגמו למשיב באמצעות מתורגמן לשפה הטיגרנית, ואם חפץ המשיב להציג בפני בית המשפט תשתית עובדתית אחרת, בטענה כי אמירותיו בפני השוטרים אינן משקפות את המציאות, ונאמרו אך מתוך חוסר הבנה, ניתן היה להעלות כל זאת במהלך הדיונים. ואולם, המשיב או בא כוחו, לא הציגו כל תשתית עובדתית, שיש בה כדי לערער את הראיות הלכאוריות בתיק זה.

כידוע, בשלב מקדמי זה אין בית המשפט נדרש לעמוד על משקלן של הראיות, או לקבוע כי יש בהן כדי להוכיח את האשמה ברמת הסתברות של מעל לכל ספק סביר, אלא די בכך שישוכנע שישנו בחומר החקירה הגולמי, פוטנציאל ראייתי להרשעה בסופו של ההליך. (בש"פ 5268/13 בנים אנגדה .נ. מדינת ישראל).

במקרה דנן, אין חולק כי המשיב נהג ברכב נהיגה בלתי מורשית. המשיב אינו אזרח ישראלי או תושב ישראל הרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע. לפיכך, חלה בעניינו הוראת תקנה 567 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, על פיה ניתן היתר לנהוג בישראל, תוך החזקת רישיון נהיגה בינלאומי שהונפק במדינת חוץ, למי ששהותו בישראל אינה עולה על שנה מיום כניסתו האחרונה לארץ. כאמור, המשיב שוהה בישראל מספר שנים.

בנוסף, וכפי שעוד יובהר, נחה דעתי לקיום תשתית ראייתית, כי נהג כשהוא מחזיק ברישיון נהיגה מזויף.

עם הגשת כתב האישום, קמה עילת מעצר עצמאית ונפרדת, והבקשה למעצר עד תום ההליכים שהוגשה במקביל לכתב האישום, אינה בגדר המשך הליכי המעצר שננקטו לפני הגשת כתב האישום. על כך אומר יעקב קדמי, בספרו על סדר הדין בפלילי, חלק ראשון הליכים שלפני משפט א, תשס"ח-2008:

מעצר עד תום ההליכים אינו מהווה "המשך" מעצר של חשוד או "הארכת" מעצר של חשוד; אלא – הוא פותח הליך מעצר עצמאי ונפרד בעניינו של "נאשם", להבדיל מ"חשוד"

אשר על כן, אין מניעה לכך, שהנאשם יהיה חופשי או משוחרר בערובה עד להגשת כתב האישום; ורק עם הגשתו תוגש בקשה להחזירו במעצר עד תום ההליכים.

לפיכך, העובדה שבמסגרת המעצר לפני כתב האישום ניתנה החלטה לפיה הותנה שחרורו של המשיב בתנאים ובערובה, אין בה כדי לכבול את בית המשפט הדן בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ולמנוע ממנו להחליט לפי שיקול דעתו בבקשה המונחת בפניו. עם זאת, ההחלטה שניתנה על ידי בית משפט השלום טרם הגשת כתב האישום, תובא בחשבון במסגרת כלל השיקולים שישקלו לצורך מתן החלטתי בבקשה שבפניי.