מדינת ישראל נ' סולומון

הכרעת דין

בפתח הכרעת הדין אני מודיעה, כמצוות סיפת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, על זיכוי הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

להלן נימוקיי:

הנאשם והמתלוננת, אורית פלדמן סולומון (להלן: "המתלוננת"), הינם בני זוג גרושים ולהם בת משותפת, המתגוררת עם המתלוננת כשלנאשם זכויות ביקור, כפי שנקבע ביניהם, במסגרת הליך הגירושין.

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 14.5.10, סמוך לשעה 14:00, על רקע חילוקי דעות בעניין ביתם המשותפת, שהייתה נכון לאותו יום כבת 6.5, תקף הנאשם את המתלוננת בכך שדחף אותה, בהמשך אחז בחוזקה בזרועותיה, שב ודחף אותה בחוזקה ולסיום חנק אותה בצווארה באמצעות שתי ידיו.

על כל אלה מייחסת המאשימה לנאשם עבירה של תקיפת בן זוג, על פי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

מהעדויות שנשמעו, עדות המתלוננת – מטעם התביעה - ועדות הנאשם – מטעם ההגנה - התבררו העובדות הבאות עליהן אין מחלוקת:

במועד האירוע הגיע הנאשם, ברכבו, לבית המתלוננת על מנת לאסוף את בתם המשותפת, לסוף שבוע בביתו, במסגרת הסדרי הראייה.

הבת נכנסה לרכב ולבקשת הנאשם התיישבה על מושב מגביה (בוסטר) במושב הקדמי של הרכב.

בשלב זה התעורר ויכוח מילולי בין המתלוננת לנאשם, על רקע חילוקי הדעות ביניהם, בשאלת מקום ישיבתה של הקטינה ברכב.

המתלוננת התנגדה שהבת תשב במושב הקדמי, משום שכרית האוויר ברכב לא הייתה מנוטרלת, כשלטענתה הדבר מנוגד לחוק ומסכן את שלומה ובטחונה של הילדה, ואילו הנאשם עמד על דעתו, שמקום ישיבת הקטינה ברכב לא ישתנה.

נוכח סירובו של הנאשם להעביר את הקטינה למושב האחורי ברכב, נעמדה המתלוננת, תחילה, מול הרכב, במטרה לחסום את יציאת הרכב ממקום החנייה ובהמשך, נעמדה ליד חלון מושב הנוסע הקדמי – עליו ישבה הבת.

מכאן חלוקות הגרסאות, כשהמחלוקת נסבה סביב תגובתו של הנאשם לעמדתה הנחרצת של המתלוננת, שסירבה להניח לנאשם לנסוע מהמקום כשהבת יושבת במושב הקדמי. בעוד שלטענת המתלוננת, בקליפת האגוז, דחף אותה הנאשם, אחז בחוזקה בידיה ואף חנק אותה בשתי ידיו, טען הנאשם, בקצירת האומר, שבתגובה לפתיחת דלת הנוסע הקדמית, על ידי המתלוננת, הדף אותה וחסם את דרכה, במטרה למנוע ממנה להתפרץ לרכב.

שתי שאלות עיקריות טעונות הכרעה בתיק זה:

האחת – האם די בעדותה היחידה של המתלוננת כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על המאשימה, ושיש בו כדי להוביל להרשעת הנאשם על יסודה.

השנייה – בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה שלילית, האם ניתן ו/או ראוי להרשיע את הנאשם על בסיס גרסתו, לפיה הדף את המתלוננת.

משקלה של עדות המתלוננת כבסיס להרשעה:

מאחר שראיות המאשימה מבוססות על עדותה היחידה של המתלוננת, יש לבחון אותה בשבע עיניים על מנת לקבוע האם ניתן, על יסודה בלבד, לקבוע ממצאים בטוחים וחד משמעיים לחובת הנאשם - גם בהנחה שעדותו של הנאשם אינה נטולת סתירות ותמיהות - בהיות נטל ההוכחה מוטל על כתפי המאשימה.

המתלוננת מסרה את גרסתה בשלוש הזדמנויות.

הראשונה – בעת מסירת תלונתה ביום האירוע, שעה קלה לאחריו.