מדינת ישראל נ' סויסה(עציר ה )

גזר - דין

פתח דבר:

הנאשמת הורשעה על פי הודאתה, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום המתוקן (ב.מ./1), עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק") ועבירה של החזקת סכין שלא כדין - עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן במהלך חודש אפריל 2011 נתגלע סכסוך בין הנאשמת לבין נ.א. (יליד 1994) ובין ד.ר. (יליד 1990) (להלן: "המתלוננים"). בהמשך לסכסוך, ביום 30.4.11 בסביבות השעה 02:00, נטלה הנאשמת סכין מטבח מביתה, ואחזה בה בידה תוך שהסליקה אותה מתחת לשרוול חולצתה, ויצאה לפגוש במתלוננים. בהמשך, הגיעה הנאשמת למרכז המסחרי הממוקם בשכונת תל כביר בתל אביב ושם פגשה במתלוננים. הנאשמת ביקשה מהמתלוננים להתלוות אליה לפינה מבודדת, בעודה אוחזת בסכין באופן מוסלק בידה, נתפתחו דין ודברים בינה ובין נ.א., במהלכם חשפה הנאשמת את הסכין ודקרה באמצעותה את נ.א. בבטנו השמאלית התחתונה. מיד אחר כך עזבה הנאשמת את המקום, והמתלונן פונה לבית חולים כשהוא ללא הכרה, במצב לא יציב שהצריך טיפול רפואי שכלל, בין היתר, ניתוח דחוף ותפרים רבים.

המאשימה:

התובע המלומד, עו"ד אסף שביט, עמד בטיעוניו לעונש על חומרת מעשיה של הנאשמת, אשר על רקע סכסוך רומנטי, תכננה מעשה נקם במתלונן, במסגרתו הצטיידה בסכין ודקרה את המתלונן, קטין בגילו, בבטנו. כתוצאה מהדקירה נחבל המתלונן באופן חמור. התובע המלומד עמד על פסיקת בית המשפט העליון לפיה יש להחמיר בענישה הולמת ועתר להשית על הנאשמת עונש מאסר ממושך לריצוי בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי בסך 8,500 ₪.

ההגנה:

הסניגור המלומד, עו"ד דואני, טען בלמדנותו כי הנאשמת נטלה אחריות על שכמה, הודתה בביצוע העבירה והביעה חרטה על מעשיה כבר בחקירתה במשטרה. הנאשמת הובילה לחסכון בזמן שיפוטי. הנאשמת גדלה בתנאי חיים לא קלים, הוריה התגרשו והיא מתניידת ביניהם. הנאשמת הינה נכה בדרגת נכות של 100%, מוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי, בשל מחלת אסטמה קשה (צורפו מסמכים - נ/1). עברה הפלילי של הנאשמת ללא רבב, והמדובר בדקירה אחת בודדת של המתלונן. הנאשמת הפקידה פיצוי בסך 8,500 ₪ לטובת המתלונן. הסניגור המלומד עתר להשית על הנאשמת עונש מדוד ומתון.

שירות המבחן:

תסקיר שירות המבחן מיום 14.9.11 מגולל קורות חייה של הנאשמת. הנאשמת בת 25 שנים, רווקה, טרם מעצרה התגוררה עם אביה ולא עבדה. הוריה של הנאשמת התגרשו כשהיא הייתה בת 6 שנים. הנאשמת סובלת ממחלת אסטמה חמורה, מטופלת תרופתית ונתמכת על ידי המוסד לביטוח לאומי. עברה הפלילי נקי ואין כנגדה תיקים נוספים. הנאשמת בוגרת 12 שנות לימוד, בשל מצבה הרפואי קיבלה פטור משירות צבאי. הנאשמת מתקשה במציאת עבודה בשל מחלת האסטמה והינה נעדרת מסגרת השתייכות יציבה וקבועה. רוב עיסוקה מורכב ממפגשים חברתיים במקום מגוריה. בנוגע לעבירה ציינה הנאשמת בפני שירות המבחן כי נקטה בהתנהגות אלימה בשל חשש כי הסכסוך בינה לבין המתלונן יסלים. הנאשמת נטלה אחריות על מעשיה אולם על פי התרשמות השירות הנאשמת מפחיתה מחומרת התנהגות ומשמעותה. הנאשמת חשה תחושות של קורבן לאירוע ואשר כך מתקשה להשלים עם היותה הפוגעת. הנאשמת מעוניינת להשתלב בהליך שיקום, התנהלותה בבית המעצר תקינה. שירות המבחן התרשם כי מגבלותיה של הנאשמת וקשייה הרפואיים משפיעים על התנהלותה ופוגעים בדימוי העצמי שלה ובתפיסתה את עצמה. לנאשמת דפוסי חשיבה קונקרטיים - ילדותיים המקשים עליה להתמודד עם קונפליקטים בצורה בוגרת, כפי שבא לידי ביטוי במעשיה בתיק דנן. שירות המבחן התרשם כי המוטיבציה שמביעה הנאשמת לטיפול מונעת משיקולי ההשפעה על גזר דינה, ולאור האמור בתסקיר לא נוצר בסיס להמלצה טיפולית במסגרת השירות.

דיון:

הנאשמת דקרה את המתלונן, קטין בגילו, על רקע סכסוך חברתי - רומנטי. הנאשמת תכננה "נקמתה" במתלונן, ולצורך מימוש כוונתה תיאמה פגישה לקראתה הצטיידה בסכין. הנאשמת דקרה את המתלונן דקירה אחת בבטנו וגרמה לו לנזק חמור שהצריך טיפול רפואי מיידי הכולל ניתוח ותפרים בבטנו.

המדובר במעשה חמור וקשה.

סכסוך על לא כלום נתפתח לתקיפה חבלנית שנסתיימה בתוצאה קשה ורק נס מנע קיפוח חיים. הנאשמת גילתה בביצוע העבירה תעוזה עבריינית ממדרגה ראשונה. הנאשמת דקרה והחדירה סכין לגוף אדם, על פי תכנון מוקדם, ובדם קר.

השימוש בסכין על ידי אזרח מן השורה, שמעולם לא הסתבך בפלילים ואורחות חייו נורמטיביים מצביעה עד כמה השתרשה במקומותינו תת תרבות הסכין.

כבוד השופט ג'ובראן בע"פ 7878/09 מ"י נ' פלוני (לא פורסם) מיום 3.8.10 קבע כדלהלן:

"תופעה נוראה זו של אלימות קשה וחסרת רחמים אשר פשתה בארצנו כאש בשדה קוצים מחייבת את כל הגורמים לתת ידם למלחמת חורמה. האלימות מכרסמת ביסודות חברתנו, ועלינו להשיב מלחמה כנגד אלו הנוטלים חרות לפעול באלימות כלפי הזולת. במסגרת מלחמה זו שומה על בתי המשפט להכביד את הענישה על עבריינים אלו. 'חברתנו הפכה להיות חברה אלימה, ותרומתו של בית-המשפט למלחמה באלימות היא בהטלת עונשים ראויים' (ע"פ 5753/04 מדינת ישראל נ' רייכמן ([פורסם בנבו], 7.2.2005)), שישקפו ערכים של תגמול והרתעה, 'והכל מתוך ידיעה שענישה בלבד, ואפילו ענישה חמורה, תהווה תרומה חלקית בלבד למאבק בנגע הסכינאות (ע"פ 3251/05 מלול נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 11.1.2007)) על כן המגמה של בית משפט זה הינה ברורה ועקבית - במקרי  אלימות בהם ישנו שימוש בסכין או בכל נשק קר אחר יש להטיל ענישה משמעותית מאחורי סורג ובריח (ראו ע"פ 6260/05 חדרה נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 23.2.2006); ע"פ 8597/07 זועבי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 15.1.2008)). 'יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להלחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד' (ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן ([פורסם בנבו], 10.11.2009))".

[ראה עוד לעניין זה: ע"פ 3277/10 מוחמד אלסעד אגבריה נ' מ"י (לא פורסם) מיום 2.2.11; ע"פ 5817/09 ראמי גמהור נ' מ"י (לא פורסם) מיום 22.6.10; ע"פ 6910/09 איברהים הדרה נ' מ"י (לא פורסם) מיום 9.5.10; ע"פ 6636/09 טיגאב וואסה נ' מ"י (לא פורסם) מיום 26.4.10; ע"פ 10580/08 יוסף אמר נ' מ"י (לא פורסם) מיום 2.2.10; ע"פ 2349/09 נורית יפרח נ' מ"י (לא פורסם) מיום 28.1.10; ע"פ 8631/09 מייקל טקיאה נ' מ"י (לא פורסם) מיום 13.1.10; ע"פ 7374/07 רן שמאי נ' מ"י (לא פורסם) מיום 16.11.09; ע"פ 4086/08 מייקל שאהין נ' מ"י (לא פורסם) מיום 5.11.08; ע"פ 6809/08 משה סויסה נ' מ"י (לא פורסם) מיום 31.8.09; ע"פ 9312/07 אלירן צורדקר נ' מ"י (לא פורסם) מיום 24.12.07].

מן העבר השני, סניגורה המלומד של הנאשמת, עו"ד דואני, היטיב להדגיש הנתונים לטובת הנאשמת, וביניהם, הודייתה באשמה, נטילת אחריות על שכמה, מצבה הרפואי, עברה הנקי, צעירה בגילה שניהל אורח חיים נורמטיבי ותקין בסך הכל עד להסתבכותה באירוע זה ורצונה לכפר על מעשיה.

סוף דבר: