מדינת ישראל נ' סוויסה

בפני

שופט שמואל מלמד

הכרעת דין

אני מזכה את הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום, לפיו, ב- 13.06.10 בשעה 14.12 או בסמוך. ברחוב ביאליק פינת רחוב זבוטינסקי, לא איפשר הנאשם להולכי רגל לחצות בביטחה את מעבר החציה, בניגוד לתקנה 67 (א) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

הנאשם כפר בהאשמה המיוחסת לו ונשמעו הראיות.

מטעם התביעה העיד השוטר. עדותו נשענה על הדו"ח אותו רשם ביום המקרה – ת/1. על פי רישומו של השוטר, ביום האירוע, השוטר עמד במקום והבחין בנאשם קרב עם הקטנוע שלו לצומת ולמעבר חציה. כאשר באותה עת חצתה עוברת דרך את מעבר החצייה כאשר היא 4 פסים לפני סיום מעבר החצייה והנאשם "בקטנוע הנ"ל חוצה אותה" (כרשום בדו"ח).

הנאשם לא מסר תגובה לשוטר.

בעדותו בבית המשפט בחקירה ראשית הוסיף השוטר שהולכת רגל חצתה את מעבר החצייה שעה שהנאשם נסע על מעבר החצייה, תוך שהוא חולף על פניה וגורם לה לעצור. או בלשונו של השוטר, "חתך אותה .... הוא חצה אותה, זו הכוונה. כתוצאה מכך הגברת נעצרה." (שורה 16 עמ' 1 לפרוטוקול)

בחקירתו הנגדית מסר השוטר כי רשם בדו"ח את דברי הגברת שחצתה את מעבר החציה "היום ראש חודש, תוותר להם הוא לא הפריע להם". כמו כן מסר השוטר לגבי דברים שאמר לו הנאשם "אם לא רשמתי לא אמרת לי".

בבית המשפט הסביר הנאשם, כי באותו יום הוא הגיע למקום כדי להוריד את חברו ולהמשיך בדרך. הנאשם פנה מביאליק לז'בוטינסקי ונכנס למפרץ החנייה. השוטר רשם אותה עת דו"ח לאחר. השוטר ביקש מהנאשם לדומם את האופנוע, והודיע לו כי הבחין בו מבצע עברה של הפרעה לחצייה בטוחה של מעבר החצייה. הנאשם שאל למי הפריע? השוטר הצביע על גברת שעברה ברחוב. הנאשם ביקש לקרוא לעוברת הדרך, השוטר סירב וחברו פנה לקרוא לה. היא הגיעה עם החבר לשוטר. לשאלת הנאשם אם הפריע לה לחצות את מעבר החצייה השיבה בשלילה. באותו יום היה ראש חודש והגברת אמרה לשוטר :"ראש חודש היום, אל תעשה כלום".

בחקירה נגדית טען הנאשם כי כלל לא ראה את הגברת שהשוטר הצביע עליה. לדבריו כשהגיע למעבר החצייה הוא היה ריק.

מטעם ההגנה העיד חברו של הנאשם מר' מנשה ישראלוב, כי ישב במושב האחורי של הקטנוע. השוטר אמר לנאשם שהוא הפריע להולכת הרגל. השוטר הצביע על הולכת הרגל, והעד ניגש אליה ושאל אותה האם הנאשם הפריע לה, כשטענה שלא ביקש ממנה לומר זאת לשוטר. עוד טען כי לא ראה את הולכת הרגל כי לא הסתכל כלל למעבר החצייה.

לאחר ששמעתי את הצדדים, השתכנעתי כי יש מקום לזכות את הנאשם מכתב האישום. הדו"ח שנרשם לנאשם, הינו דו"ח המעלה שאלה בסיסית, כיצד הנאשם הפריע להולכת הרגל לחצות את מעבר החצייה?

על פי תקנה 67 (א) לתקנות התעבורה על המאשימה הנטל להוכיח כי על נהג המתקרב למעבר החצייה לאפשר לחוצים בדרך להשלים את חציית המעבר בביטחה.

לא ברור כלל מהדו"ח כיצד הנאשם סיכן את הולכת הרגל, יאמר כי הדבר הושלם בבית המשפט כאשר השוטר ציין כי הולכת הרגל נאלצה לעצור על מנת לא להיפגע מהנאשם. אך דבר זה נעשה באיחור ניכר ובדרך אגב.

כלל הקפאת הזיכרון פועל הוא לשני הכיוונים. כאשר שוטר אינו זוכר את פרטי האירוע בית המשפט נסמך על תרשומתו בכפוף לתנאים שנקבעו בהלכה בע"פ 869/81. השוטר שהעיד בפני העיד על פי הדו"ח שאחז בידו ולמעשה הקריא את תוכנו לבית המשפט. בהסתמך על כלל זה קבלתי את הדו"ח כנכון לאמיתות תוכנו.

השוטר נשאל על ידי הנאשם על דברים נוספים שאמר אל לא נרשמו. השוטר השיב אם לא רשמתי לא אמרת לי. מכאן אני למד שאם השוטר היה רואה את הולכת הרגל עוצרת עקב נסיעתו של הנאשם הרי שהוא היה רושם זאת. תמוהה בעיני כי הוא נזכר בזאת לראשונה בבית המשפט כ- 7 חודשים לאחר מכאן. למעשה סגי בכך.

יחד עם זאת, אני מוצא לציין כי חיזוק נוסף קיים בתיק. הולכת הרגל עברה בבטחה את מעבר החצייה וכן אף נרשם מפיה ע"י השוטר כפשוטם של דברים.

סוף דבר, לאור הליקוי בדו"ח אני מוצא לזכות את הנאשם מהאישום האמור בכתב האישום.